חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ב בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
אפרים קישון – אוד מוצל מאש, מראשי הסאטיריקנים בעולם – נולד בבודפסט שבהונגריה בשנת 1924, ועלה לארץ בשנת 1949.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור
מר אפרים קישון, גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מאז ראשיתה, הצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות והשכיל להציג בה את החברה הישראלית המתהווה על כל פניה.
מר אפרים קישון מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה, פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירה הומוריסטית. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה.
אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת ניסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה עמן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה.
מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ואת תנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הביורוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהווייתה.
יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו להן תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העלייה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת עמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל.
למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו.
על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב.
קורות חיים
אפרים קישון – אוד מוצל מאש, מראשי הסאטיריקנים בעולם – נולד בבודפסט שבהונגריה בשנת 1924, ועלה לארץ בשנת 1949.
אפרים קישון נשוי לשרה, ויש לו שני בנים ובת וחמישה נכדים.
ציוני דרך בחייו
1940 כתלמיד מצטיין בלימודי הבגרות זכה במקום ראשון בתחרות "הסיפור הקצר".
1941 אולץ להפסיק את לימודיו בתיכון בשל יהדותו והחל ללמוד צורפות.
1944 נכלא במחנה ריכוז הונגרי.
1944 שרד את מסע המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור בפולין והצליח לברוח משם. חזר לבודפסט ומצא שמכל משפחתו נותרו בחיים הוריו ואחותו.
1945–1948 למד תולדות האמנות באוניברסיטה.
1948 זכה בפרס הראשון בתחרות לכתיבת רומנים מטעם העיתון הספרותי של הונגריה.
1949 ברח מהונגריה עם אשתו הראשונה חוה ועלה לארץ בספינה "גלילה".
1950 הצטרף לקיבוץ כפר החורש, ועבד בו כסניטר וכמאמן סוסים.
1951 עבר לתל אביב והתחיל לעבוד בעיתון ההונגרי "אוי קלט". בשנה זו ראה אור ספרו הראשון בעברית, "העולה היורד לחיינו".
1952 למד עברית ב"אולפן עציון" בירושלים.
1952 החל לכתוב טור יומי ב"מעריב".
1953 תיאטרון "הבימה" העלה את המחזה הראשון שלו בשפה העברית, "שמו הולך לפניו".
1959 הקים את תיאטרון "בצל ירוק".
1963 כתב וביים את סרטו הראשון, "סאלח שבתי".
1975 כתב וביים בחו"ל סדרת טלוויזיה בת 36 פרקים שזכתה בפרס "קמרה זהב".
1999 כתב את המחזות "משפט האבהות של יוסף הנגר" ו"פתוח לרגל שיפוצים", שהועלה לראשונה בחו"ל.
פרסים ואותות הוקרה
אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם:
1953 פרס נורדאו
1958 פרס סוקולוב
1964 פרס כינור דוד
1970 פרס ז'בוטינסקי
1990 "דוקטור לשם כבוד" באוניברסיטת תל אביב
1998 "פרס האוסקר" הישראלי להישגים קולנועיים
2000 מועמד לפרס נובל לספרות
2001 "דוקטור לשם כבוד" באוניברסיטת בן גוריון
מפעל חיים
אפרים קישון נולד בבודפסט שבהונגריה בחודש אוגוסט 1924 בשם הופמן פרנץ. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת 1949, עִברת פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם.
אפרים גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה" ("קישון – דו שיח ביוגרפי", ירון לונדון, עמ' 47).
בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים צמאי דם. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש, "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה.
בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלוואקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל.
מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים" (שם, עמ' 169). כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי" (שם, עמ' 187). בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש.
בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה.
בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה.
מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון מחלק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא מביים את מחזותיו, כותב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות ומשתתף בתכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי" בכל פעם שמתבקשת דעתו בנושא האזור. "אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה היינו הך לגביי; אותה הגברת בשינוי האדרת" (שם, עמ' 37).
אפרים קישון הוא בעל אזרחות ישראלית, וכל בני משפחתו הענפה, ללא יוצא מן הכלל, מתגוררים בתל אביב. "זה עניין של כבוד. אינני מוכן להיות שוב יהודי באירופה".
אפרים קישון מתקרב ל"גבורות", ועדיין הוא יוצר פורה. לאחר שספריו תורגמו ל-37 שפות והפכו אותו לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו, הוא כתב בשנים האחרונות את הרומן הסאטירי החדש שלו "שעיר לעזאזל", שבו הוא עוסק בנושא השואה. על כריכת הספר האחורית הוא כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." בכך הוא מסכם פרק עצוב זה בחייו.
פרסומים נבחרים
-
אפרים קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית, ובהם:
- 1954 "אלף גדיא וגדיא", טברסקי
- 1962 "באחד האמשים", טברסקי
- 1967 "סליחה שניצחנו", מעריב/הד ארצי
- 1969 "גומזים, גומזים", טברסקי
- 1973 "חור במסך", מעריב/הד ארצי
- 1974 "פרטאצ'יה אהובתי", מעריב/הד ארצי.
ספריו של אפרים קישון תורגמו ל-37 שפות, והוא הסאטיריקן הנקרא ביותר בדורנו.