חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ח בתחום המוזיקולוגיה.
אדוין סרוסי הוא מוזיקולוג וחוקר תרבות רב-פעלים ובעל שם עולמי. במחקריו האקדמיים המעמיקים ובפעילותו הציבורית הענפה הוא פועל לשימור, לתיעוד ולהחייאה של מסורות מוזיקליות יהודיות מכל קהילות ישראל, ממערב וממזרח. פרופ' סרוסי הוא מלומד מובהק הנטוע היטב בהוויה הישראלית. במגוון תפקידיו האקדמיים – ובייחוד בהנהגת המרכז לחקר המוזיקה היהודית באוניברסיטה העברית – הוא משפיע השפעה של ממש על שימור הזיכרון המוזיקלי של מסורות העבר וההווה.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
יו"ר פרופ' איתן שטיינברג, פרופ' מיכל גוברין, פרופ' רינה טלגם
אדוין סרוסי הוא פרופסור מן המניין בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וראש הקתדרה למוזיקולוגיה על שם עמנואל אלכסנדר. סרוסי הוא מומחה בין־לאומי למוזיקה יהודית לעדותיה ותולדותיה, ומאז שנת 2000 הוא מנהל את המרכז לחקר המוזיקה היהודית.
מחקריו, אשר ראו אור בספרים ובמאמרים רבים, הם חוצי תרבויות וחוצי תקופות, וניתן לרכזם בשני אפיקים מרכזיים: המוזיקה היהודית והמוזיקה הישראלית. בתחום המוזיקה היהודית, פרופ' סרוסי עסק בהרחבה באל־אנדלוס (ספרד וצפון אפריקה) ובאימפריה העותמאנית, אך חָקַר מסורות יהודיות רבות נוספות, בין השאר בגרמניה בתקופת הרייך השני, באימפריה האוסטרו־הונגרית, בקהילות האנוסים במערב אירופה ובתפוצות היהודיות דוברות הספרדית. באפיק המרכזי השני – תחום המוזיקה הישראלית – תרומתו ניכרת בנושא המוזיקה הפופולרית ובנושא המוזיקה המכונה מזרחית או ים תיכונית, תוך התייחסות לשינויים הפוליטיים והתרבותיים בחברה הישראלית.
ייחודו של פרופ' סרוסי בשילוב של מחקר מדוקדק במקורות היסטוריים, כתבי יד ודפוסים, לצד עיון מעמיק במסורות שהועברו בעל פה. הוא פועל לשמר את המסורות שבעל פה דרך מחקר, הקלטה, עריכה והנגשה, ובין שאר פעילויותיו הוא עורך את סדרת התקליטורים "אנתולוגיה של מסורות מוסיקה בישראל". בד בבד הוא שואף להחיות את השמור באוספים ולעודד יצירה חדשה המתכתבת עם העבר. כל זאת תוך התחקות אחר התהוותן והתפתחותן של המסורות בהקשרים תרבותיים משתנים.
פרופ' סרוסי נולד באורוגוואי להורים ממוצא יהודי מזרח אירופאי וצפון אפריקאי. השכלתו כוללת תואר ראשון ושני במוזיקולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לימודי קומפוזיציה אצל פרופ' אנדרה היידו ותואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא מצויד בשפות מחקר ושיח רבות: ספרדית, לדינו, עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית וגרמנית, והוא בקיא בסוגים רבים של מוזיקה: אומנותית ועממית, של אשכנזים וספרדים, חזנים ונשים, קהילות, תזמורות ולהקות. כל אלה אפשרו לו להרחיב את גבולות המחקר ולהחיל מבט רחב, אינטגרטיבי ומשווה על מושאי מחקרו.
תוך כדי פעילותו המחקרית עמל פרופ' סרוסי על הפיכת המחקר לחי ורלוונטי, ועל מימושו בחיי החינוך והתרבות בארץ. בשנים 1990–2000 לימד באוניברסיטת בר־אילן, ובין פעילויותיו הפדגוגיות שם הקים את "בית הספר למוזיקה שורשית", שהעסיק את מיטב המוזיקאים שהגיעו אז מהרפובליקות המרכז־אסיאתיות של ברית המועצות. בכך אפשר דו־שיח בין החברה הישראלית הוותיקה ובין שכבה זו של מוזיקאים מהשורה הראשונה, והשתלבות של מוזיקאים אלה בארץ. מאז שנת 2000 הוא מלמד באוניברסיטה העברית, שם העמיד שורה של חוקרי מוזיקה צעירים בתחומים שונים. בזירה הבינלאומית הוא משמש מרצה אורח, חבר בוועדות ממלכתיות בנושאי מוזיקה, יועץ מוזיקלי ומפיק קונצרטים של מוזיקה יהודית בפסטיבלים ברחבי העולם. בישראל היה מנהל מוזיקלי של הסדרה "שיח מוזיקלי ים תיכוני", אשר אירחה מוזיקאים המפגישים מסורות מוזיקליות מזרחיות וים תיכוניות עם מוזיקה מערבית וג'ז, ואשר תרמה להתפתחותה של מוזיקת עולם ישראלית. דוגמה חשובה לשילוב מחקריו בחיי החינוך והתרבות בארץ קשורה לנושא הפיוט: בשנת 2001, ביוזמת הד"ר מאיר בוזגלו וקרן אביחי, הוזמן פרופ' סרוסי להיות חלק מצוות החשיבה לשילוב הפיוט בהוויה הישראלית. צוות זה הוליד את מפעל "קהילות שרות" – שבו הנחה סרוסי את המנחים – ואת האתר "הזמנה לפיוט", שבו כיהן סרוסי בהנהלה האקדמית ותרם יחד עם תלמידיו חומרים רבים. במקביל פיתח פרופ' סרוסי את הסדרה "עוּד ופיוט" בפסטיבל העוּד הבין־לאומי של בית הקונפדרציה בירושלים. בגישה הרב־תרבותית האופיינית לו, הוא שוקד בימים אלה על מחקר מוזיקה חסידית בפולין.
על כל אלה מצאה הוועדה את הפרופ' אדוין סרוסי ראוי לפרס ישראל בתחום המוזיקולוגיה.
קורות חיים
אדוין סרוסי הוא מוזיקולוג וחוקר תרבות רב-פעלים ובעל שם עולמי. במחקריו האקדמיים המעמיקים ובפעילותו הציבורית הענפה הוא פועל לשימור, לתיעוד ולהחייאה של מסורות מוזיקליות יהודיות מכל קהילות ישראל, ממערב וממזרח. פרופ' סרוסי הוא מלומד מובהק הנטוע היטב בהוויה הישראלית. במגוון תפקידיו האקדמיים – ובייחוד בהנהגת המרכז לחקר המוזיקה היהודית באוניברסיטה העברית – הוא משפיע השפעה של ממש על שימור הזיכרון המוזיקלי של מסורות העבר וההווה.
פרופ' אדוין סרוסי מתגורר בירושלים, נשוי למרלנה פירסטמן. אדוין ויערה סרוסי הם הורים לאיילת, יעל וישי.
לימודים מוזיקליים ואקדמיים
1961–1969 תאוריה מוזיקלית ולימודי כינור, קונסרבטוריון מנואל פאסיו (Facio), אורוגוואי
1961–1971 לימודי כינור מפי מאסטרו מיגל סילאג'י (Szylagy), אורוגוואי
1970–1971 לימודי הלחנה מפי מאסטרו הקטור טוסאר ארקארט (Tosar Errecart), אורוגוואי
1971–1974 תואר ראשון במוזיקולוגיה (בהצטיינות), האוניברסיטה העברית בירושלים
1978–1980 לימודי הלחנה מפי חתן פרס ישראל הפרופ' אנדרה היידו, ישראל
1978–1981 תואר שני במוזיקולוגיה (בהצטיינות), האוניברסיטה העברית בירושלים
1981–1984 תואר דוקטור לפילוסופיה במוזיקה, אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, ארה"ב
תפקידים אקדמיים עיקריים בארץ
1986–1988 מרצה, מכללת לוינסקי לחינוך
1986–1996 מרצה, המחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר אילן (מ-1991 מרצה בכיר)
1986–1996 חוקר, המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
1988–1990 מרצה, החוג למוזיקולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1997–2000 פרופ' חבר, המחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר אילן
2000–2006 פרופ' חבר, החוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
2006– פרופ' מן המניין, החוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידי מִנהל אקדמי בארץ
1998–1994 ראש המחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר אילן
2000– מנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
2008–2004 ראש החוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
2013–2008 ראש בית הספר לאומנויות, האוניברסיטה העברית בירושלים
2014–2013 ראש החוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים עיקריים בחו"ל
1998–1999 פרופ' ללימודים יהודיים-ספרדיים, המחלקה לאתנומוזיקולוגיה והמחלקה לתרבויות וללשונות המזרח הקרוב, אוניברסיטת קליפורניה, ארה"ב
2003 מרצה אורח, אוניברסיטת אנוואק (Anahuac), מקסיקו סיטי, מקסיקו; אוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה; אוניברסיטת סאו פאולו, ברזיל
2006 מרצה אורח, אוניברסיטת טורונטו, קנדה
2008 פרופ' אורח, דרטמות קולג' (Dartmouth College), ניו המפשר, ארה"ב;
פרופ' אורח, המכון למוזיקולוגיה, ציריך, שוויץ
2009 פרופ' אורח, המכון ללימודי אסיה, אוניברסיטת מוסקווה, רוסיה
2010 פרופ' אורח, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ארה"ב
2011 פרופ' אורח, אוניברסיטת בוסטון וקונסרבטוריון ניו אינגלנד, ארה"ב
2013 עמית מחקר במדעי היהדות על שם סטאר, אוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס, ארה"ב
2016 פרופ' אורח בלימודי היהדות, אוניבריסטת שיקגו, ארה"ב
הוקרות ופרסים
1973 פרס החוג למוזיקולוגיה בלימודי תואר ראשון, האוניברסיטה העברית בירושלים
1974 פרס נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים
1977 פרס פאול קלצקי לבוגרי מוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1980 פרס לבוגרים, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח, משרד התרבות
1992 פרס מורשת המוזיקה היהודית-ספרדית, הבית הספרדי, ניו יורק
2009 פרס שמואל טולדנו למחקרים יהודיים-ספרדיים
2017 פרס אנגל למפעל חיים בחקר המוזיקה היהודית, עיריית תל אביב
מפעל חיים
אדוין סרוסי נולד בדצמבר 1952 במונטוידאו, אורוגוואי, לאביו לואיס ולאימו רחל לבית בַּרגמן – שניהם ילידי אורוגוואי. משפחת סרוסי מוצאה בדמנהור, מצרים, ומשפחת האם מפולין ומלטביה. סבו של אדוין היה מנהיג הקהילה הספרדית במונטוידאו ואחד החזנים שלה. כילד, אדוין שמע לא פעם את סבו נותן קולו בשיר ובפיוט. מקור השפעה חשוב ונכבד על כל מהלך חייו המוזיקליים של סרוסי היה הקשר שלו עם אימו רחל (1930–1982), פסנתרנית קלסית מהידועות והמוכשרות באורוגוואי, שהייתה גם זמרת במקהלת האופרה. "שמעתי את אימא מנגנת בבית וגדלתי בבית האופרה, הייתי נכנס איתה לחזרות", הוא נזכר. השילוב בין תרבויות המזרח והמערב היה לו טבעי לגמרי; סרוסי מדגיש כי הזהות היהודית המשותפת באורוגוואי גברה על זהויות אתניות פרטניות. גישה זו תתווה את דרכו בהמשך חייו כמוזיקולוג מומחה למגוון תרבויות – ממזרח ועד סוף מערב.
אדוין נשלח לבית ספר ממלכתי, ובמקביל למד נגינה בכינור. בנערותו ניגן בתזמורת הנוער המוזיקלי ואף הופיע עימה כסולן. בגיל 16 החל ללמוד קומפוזיציה מפי אחד המלחינים החשובים באורוגוואי, הקטור טוסאר. נוסף על עיסוקיו בתחום המוזיקה הצטיין במגוון ענפי הספורט.
משפחתו המורחבת הייתה ציונית, ואדוין עצמו היה פעיל בתנועת הנוער מכבי הצעיר. כבר בשלב מוקדם בחייו גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ברגע שהדבר יתאפשר. ואכן בפברואר 1971, מיד אחרי בחינת הבגרות האחרונה, עלה ארצה בגפו והוא בן שמונה־עשרה. תחילה נרשם למכינה של האוניברסיטה העברית להשלמת ידיעותיו בעברית ובאנגלית. את הלילות בילה על הר הצופים במעונות הסטודנטים, אשר היו עוד בבנייה. "זה היה חורף קשה", הוא נזכר, "אני מגיע לאתר בנייה. לא קלטתי שאני התושב הראשון של הר הצופים". ללא חימום, והוא לבדו בארץ, מצא עצמו אדוין ישן מכורבל במעילו. בימות הקיץ עבד לפרנסתו בקטיף בקיבוצים.
באוקטובר 1971 החל ללמוד בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. קיבל אותו לחוג הפרופ' יוסף טל, מגדולי מלחיני ישראל. כן למד מפי הפרופסורים דליה כהן ודון הרן ז"ל, וייבדלו לחיים רות כץ ויואש הירשברג. אצל הפרופ' אמנון שילוח החל ללמוד מוזיקה ערבית וים תיכונית. "בתקופה הזאת הייתי יושב בספרייה למוזיקה מתשע בבוקר עד הסגירה באחת-עשרה בלילה", מספר סרוסי. יום אחד קישרה אותו אחת הספרניות עם הפרופ' ישראל אדלר, מייסד המרכז לחקר המוזיקה היהודית, שחיפש אז עוזר בהעתקת תווים. עבודתו עם הפרופ' אדלר חשפה בפניו תחום שלם במוזיקולוגיה שלא ידע עד אז על קיומו – חקר המוזיקה היהודית. במרכז גם פגש את מי שהיה למורו וידידו הטוב, הפרופ' אנדרה היידו. במסגרת עבודתו הוטל עליו לנסוע למקומות רבים בארץ ולהקליט מוזיקה ממסורות שונות. אחד האירועים שביססו אצלו את המוטיבציה למקד את תחום עניינו בחקר התרבות המוזיקלית היהודית היה הילולת ל"ג בעומר של שנת 1973 במירון, אליה נשלח לשם תיעוד והקלטה. מראה עיר האוהלים הגדולה וההאזנה למסורות החיות של יהודי צפון אפריקה ושל קבוצות חסידים שבו את ליבו של סרוסי הצעיר.
בשנת 1974, לאחר סיום לימודי התואר הראשון, התגייס לצבא ושובץ ביחידת תובלה. "שם פגשתי את החברה הישראלית האמיתית", הוא מספר. בנסיעותיו ברחבי הארץ כנהג צבאי התוודע לבני השכבות המוחלשות בחברה, רובם בנים לעולים מארצות האסלאם, דמויות שלא הזדמן לו לפגוש בלימודיו האקדמיים. חבריו ליחידת התובלה האזינו בנסיעות בעיקר למוזיקה מזרחית-ערבית ו"אסרו" עליו להאזין למוזיקה קלסית מערבית. במסגרת שירותו אף נשלח לקורס קצינים, ורכש יכולות ניהול ששירתו אותו ברבות הימים בניהול האקדמי. "הצבא עיצב אותי", הוא מסכם תקופה זו.
בשנת 1977 התחתן עם אשת החינוך יערה לבית בן-דוד, ממקימי דימונה. נולדו להם ברבות השנים שלושה ילדים – איילת, יעל וישי. מ-2014 הוא נשוי לחזן מרלנה פירסטמן.
אחרי השירות הצבאי חזר סרוסי לאוניברסיטה ללימודי התואר השני. את התזה כתב על שירת הבקשות של יהודי מרוקו, בהנחיית מורו הפרופ' אמנון שילוח. במסגרת העבודה החל להקליט את פייטני מרוקו באינספור אירועים שבהם נשמעה מוזיקה אנדלוסית בעברית. אחד החידושים המהותיים בעבודתו הוא שילוב של אתנוגרפיה (חקר המוזיקה המועברת בעל פה) עם מחקר ההיסטוריה של הטקסטים המושרים. לשם כך העמיק את ידיעותיו בספרות העברית, בין היתר מפי הפרופסורים עזרא פליישר ודן פגיס. מתודולוגיה זו, שלפיה הטקסט והלחן אחוזים זה בזה, מאפיינת את מחקריו עד היום.
בשנת 1981 נסע לאוניברסיטת קליפורניה (UCLA), המרכז העולמי לאתנומוזיקולוגיה, לשֵם כתיבת עבודת הדוקטור. את העבודה כתב על אוסף כתבי יד שמצא בשנת 1979 יחד עם הפרופ' ישראל אדלר בזמן שקטלגו את אוסף בירנבאום למוזיקה יהודית, האוסף העשיר מסוגו בעולם ששרד את השואה. כתב היד מתעד מנגינות לימים נוראים של הקהילה היהודית התורכית בווינה בשלהי המאה ה-19. מנחה עבודתו היה המוזיקולוג הלבנוני-אמריקני הדגול הפרופ' עלי ג'יהאד ראסי.
בשנת 1986 חזר ארצה והחל ללמד במגוון מוסדות ובשנת 1989 התקבל למשרה מלאה באוניברסיטת בר אילן. מחקריו החלו להתמקד באותה עת במסורת המוזיקלית של יהודי האימפריה העותמאנית, בעיקר בחזן יצחק אלגזי, עליו פרסם את ספרו הראשון "מזמרת קדם". בשנים אלו החל לחקור גם את "העדה הישראלית" – כלומר הזיכרון המוזיקלי הישראלי בלי קשר למוצא אתני. נוסף על כך ערך בשנים אלו – יחד עם פמלה קדרון וג'ף הלפר – את המחקר הראשון על המוזיקה הפופולרית המזרחית בישראל.
בשנות התשעים עסק בקליטת עלייה של מוזיקאים שהגיעו מארצות האסלאם של ברית המועצות. לצורך כך הקים מסגרת אקדמית חינוכית – בית הספר למוזיקה שורשית באוניברסיטת בר אילן. כמו כן, בשנת 1994 ייסד במשכנות שאננים את סדרת הסדנאות "שיח מוזיקלי ים תיכוני", בהן לקחו חלק במשך אחת-עשרה שנים מוזיקאים מכל רחבי המזרח התיכון בשיתוף פעולה נדיר וייחודי עם מוזיקאים ישראלים.
בשנת 2000 עבר לאוניברסיטה העברית והתמנה למנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית, בו עבד כמעט בלי הפסקה מאז שעלה ארצה. היום הוא עוסק במסגרת המרכז בטיפוח דור החוקרים הבא, בפיתוח סדרת ההקלטות "מסורות מוזיקה בישראל", אותה הוא מחשיב לספינת הדגל של עבודתו, ובהנגשת פירות המחקר לקהל הרחב באתר האינטרנט של המרכז. דומה שלא נותרה פינה במוזיקה היהודית שלא הגיע אליה, אך סרוסי להוט להוסיף ולחקור. "רק אני יודע כמה אני עוד לא יודע", הוא מסכם.
פרסומים נבחרים
-
- מזמרת קדם: חייו ויצירתו המוסיקאלית של הרב יצחק אלגאזי מתורכיה, ירושלים: מכון רננות 1989
- מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה 2013 (עם מוטי רגב)
- Spanish-Portuguese Synagogue Music in Nineteenth-century Reform Sources from Hamburg: Ancient Tradition in the Dawn of Modernity. Jerusalem: Jewish Music Research Centre, The Hebrew University of Jerusalem, 1996
- Incipitario sefardí: El cancionero judeo-español en fuentes hebreas (siglos XV–XIX), Madrid: CSIC, 2009. (With the collaboration of Rivka Havassy)
-
- "יגלה כבוד מלכותך: פיוט של ר' ישראל נג'ארה בפי השבתאים ולחניו", תרביץ סב, ג (1993), עמ' 361–379
- "יסוד אחד להן: גילוי המזרח ואחדותן של מסורות המוסיקה היהודיות במשנת אברהם צבי אידלסון", פעמים 100 (2004), עמ' 125–146
- “Musical Notations of Zemirot (Sabbath Table Songs) in an Eighteenth-Century Manuscript at the Prague National Library”, Studies in Bibliography and Booklore 20 (1998), pp. 5–24 (With Israel Adler)
- “Music in Medieval Ibero-Jewish Society”, Hispania Judaica Bulletin 5 (2007), pp. 5–67
- “Music: The ‘Jew’ of Jewish Studies”, Jewish Studies – Yearbook of the World Union of Jewish Studies 46 (2009), pp. 3–84
- “Translating from Nothing and from Everything: Israel’s Habrera Hativeet (‘Natural Gathering’) in Retrospective”, Journal of Mediterranean Studies 21/2 (2012), pp. 277–293
- “Judeo-Islamic Sacred Soundscapes: The ‘Maqamization’ of the Eastern Sephardic Liturgy”, Bernard Dov Cooperman and Zvi Zohar (eds.), Jews and Muslims in the Islamic World, University of Maryland Press 2013, pp. 279–302
- “Nostalgic Soundscapes: The Future of Israel’s Sonic Past”, Israel Studies 19/2 (2014), pp. 35–50
- “Hatikvah: Conceptions, Receptions and Reflections”, Yuval Online 9 (2015). 43 pp.
- “Jewish Music and Diaspora”, Joshua Walden (ed.), The Cambridge Companion to Jewish Music, Cambridge University Press 2016, pp. 27–40
- “Music: Muslim Jewish Sonic Encounters”, Josef (Yousef) Meri (ed.), Routledge Handbook of Muslim-Jewish Relations, Routledge 2016, pp. 429–448
- “Musical Dilemmas of Early Modern Jews”, Jonathan Karp and Adam Sutcliffe (eds.), The Cambridge History of Judaism VII: The Early Modern World, 1500–1815, Cambridge University Press 2018, pp. 717–734