דבורה עומר

נקודות ציון בחייה

1947–1948 פרסמה מפרי עטה בירחון הנוער העובד "במעלה"
1953–1954 למדה הוראה ב"סמינר הקיבוצים אורנים"
1954–1957 לימדה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים
1955– פרסמה מדור קבוע, "דפי תמר", בעיתון "דבר לילדים"
1958–1959 לימדה בבית הספר "משמר השרון"
1960–1964 לימדה בבית ספר יהודי בוויניפג, קנדה
1964 כתבה בקביעות בשבועון הילדים "הארץ שלנו"

אותות הוקרה ופרסים

1959 פרס יציב מטעם מערכת "דבר לילדים" על "דפי תמר"
1967 פרס למדן על "שרה גיבורת ניל"י" ועל "הבכור לבית אב"י"
1973 פרס משרד החינוך על "הגבול שבלב"
1979 פרס ראש הממשלה על פועלה הספרותי
1981 פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "לאהוב עד מוות"
1986 פרס הנס כריסטיאן אנדרסן על מפעל חייה מהאגודה הבין-לאומית לספרות ילדים ונוער (הוענק בטוקיו, יפן)
1987 מדליית יאנוש קורצ'אק על "דמעות של אש"
1991 פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "בדהרה"
2002 פרס הדסה על פועלה הספרותי
2002 פרס בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה על "אהבת איתמר"
2005 פרס משרד החינוך על ספריה לנוער

הכתיבה והקריאה היו לדבורה עומר מפלט מן העצב ומהבדידות. היא הרבתה לקרוא ספרים ולכתוב לעצמה, וכנערה התחילה לפרסם מפרי עטה בעיתון הנוער העובד "במעלה", שאביה היה עורכו. "הוא הבטיח לי שהוא מפרסם את הסיפורים בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", היא נזכרת, "אבל העדפתי לחתום עליהם רק בשמי הפרטי".

אחרי שירותה הצבאי של עומר החליטה אספת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה. "לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", היא מספרת. היא למדה הוראה בסמינר "אורנים", ושבה לקיבוץ, להיות המחנכת של תלמידי כיתה ו'. היא המשיכה עם תלמידיה שלוש שנים, ובהשראתם התחילה לכתוב את המדור "דפי תמר" בשבועון "דבר לילדים". הסיפורים היו מעין יומן אישי של הילדה שעומר תמיד רצתה להיות. בשנת 1959 הם קובצו לספר שזכה להצלחה בקרב בני נוער. עומר ובעלה, שמוליק, עזבו אז את הקיבוץ, וכעבור שנתיים יצאו לשליחות חינוכית בוויניפג שבקנדה, ושם לימדו שניהם בבית ספר יהודי.

עם שובה לארץ עזבה את ההוראה וכתבה בשבועון הילדים "הארץ שלנו" וכן כתבה תסכיתי רדיו וסיפורים בהמשכים. בערב ראיונות היא שמעה מפי אהוד בן יהודה, בנו של מחיה הלשון העברית, על ילדותו הקשה בצלו של האב המפורסם. עומד ביקשה לכתוב על כך לעיתון, אבל כשנפגשה עם אהוד בן יהודה הבינה שהחומר רב מדיי וחשוב מדיי לכתבה, והחליטה לכתוב אותו בספר. היא הראתה את כתב היד לחברה הטוב, אוריאל אופק ז"ל, שהתלהב, ואף הציע לה עוד נושא לספר – פרשת ניל"י. עומר בחרה לכתוב את סיפורה של שרה אהרונסון. שני הספרים - "הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת ניל"י" – ראו אור באותה שנה (1967), ומיד נכנסו ללב הקאנון של ספרות הנוער העברית.

מאז ועד היום כתבה עומר עשרות ספרים לבני נוער, לילדים ולפעוטות. רבים מספריה מגוללים את סיפור חייהם של חלוצים ולוחמים, נשים וגברים, שכתבו פרקים בתולדות הציונות, אך לא תמיד הם מוכרים וידועים לבני הנוער. גיבוריה הם בין השאר בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין, צביה לובטקין, מלוחמי מרד גטו ורשה, טוביה קושניר, מנופלי הל"ה במלחמת השחרור, זהבה לביטוב, הטייסת הראשונה בחיל האוויר, יעקב מרידור, מפקד האצ"ל, ומניה שוחט, מאנשי "השומר". היא גם כתבה רבות על פרקים בתולדות היישוב והמדינה, על מלחמות ישראל ועל השואה.

"חשוב לי מאוד כיצד ייזכרו אישים אלה, וזה אחד הדברים שמניעים אותי בכתיבה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה קברים של אנשים ונשים שפעלו רבות למען הציונות ואיש אינו זוכר אותם. לי זה כואב, ואני רוצה לעשות משהו בנדון".

בני נוער רבים מספור נחשפו באמצעות ספריה להיסטוריה של עם ישראל, אבל לא רק בני נוער. "מבוגרים רבים מספרים לי שהם קוראים את ספריי, וגם עולים חדשים רבים אמרו לי כי ספריי היו הראשונים שקראו בעברית והם למדו באמצעותם על המדינה ועל העם".

עומר כותבת ברגישות חברתית רבה, וכמה מגיבוריה הם נערים עולים, בני עדות המזרח, המפלסים את דרכם אל לב החברה הישראלית. בספרה "אני אתגבר", היא מביאה את סיפורה של נערה הסובלת משיתוק מוחין. בספרים אחרים היא מגוללת את סיפורה האישי ואת ההתבגרות בקיבוץ. "כל הסיפורים האלה מבוססים על דמויות אמיתיות", היא אומרת. "כשאני שומעת סיפור כזה, שמרגש אותי ונוגע ללבי, זה נותן לי השראה לכתוב אותו".