חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ב בתחום תקשורת, עיתונות, רדיו וטלויזיה.
דב יודקובסקי – לשעבר מעורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שתרם תרומה מכרעת להפיכת "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה והעמיד דורות של עיתונאים בעלי מחויבות לכתיבה אחראית ומאוזנת, כראוי לתקשורת בחברה דמוקרטית. נולד בשנת 1923 בוורשה בירת פולין, גדל בבלגיה ובצרפת ועלה לארץ בשנת 1945.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
מר שלמה נקדימון, יו"ר, מר משה אישון, ד"ר דפנה למיש
דב יודקובסקי תרם תרומה נכבדה להתפתחותה של העיתונות במדינת ישראל. הישגו הגדול היה בשני מישורים: הפיכתו של "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה וקידומו של מקצוע העיתונות.
את דרכו בעיתונות החל דב יודקובסקי במלחמת העצמאות, כשהוציא לאור בירושלים הנצורה מהדורה עצמאית של "ידיעות אחרונות". בראשית 1948, כשפקד את העיתון משבר שאיים על המשך קיומו, הוא נקרא לסייע לשיקומו, ועמד במשימה לצדם של הבעלים יהודה ונח מוזס. שיתוף הפעולה רב השנים של הצוות נח מוזס- דב יודקובסקי הצעיד את "ידיעות אחרונות" אל המקום שהוא תופס כיום בעיתונות הישראלית.
דב יודקובסקי השכיל ללמוד מניסיונם של טובי העיתונים בעולם המערבי וליישם בעיתונו שפע של חידושים תוך התאמתם למציאות הישראלית, בתוספת רעיונות מקוריים. הוא שם דגש רב על עבודת שטח עיתונאית, טיפח עיתונאים מוכשרים, הדריך בתבונה את צוות העורכים והכתבים, גיוון ללא הרף את עמודי העיתון והוסיף מדורים ומוספים חדשים. השינויים הדמוגרפיים הדינמיים שחלו במדינת ישראל הציבו לפניו אתגר מיוחד: התאמתו של העיתון לכל שכבות האוכלוסייה. הגידול חסר התקדים בתפוצת העיתון הוא הוכחה חותכת להצלחתו בתחום זה.
כמרכז המערכת של "ידיעות אחרונות", ואחר כך כעורכו, ניסח דב יודקובסקי אלפי כותרות, תמיד קצרות וממוקדות, חולל שינויים מרחיקי לכת בסגנון הכתיבה העיתונאית, הקפיד על היצמדות למרכיבי הכלל העיתונאי החשוב המבדיל בין NEWS ל-VIEWS, פתח את דפי העיתון לפני כותבים אורחים, בהם אנשי ציבור ואקדמיה מהשורה הראשונה, תוך הבטחת חופש ביטוי מרבי והקפדה על איזון פוליטי, ואף הנהיג טכנולוגיות חדישות, מן המתקדמות בעולם, בהן הכנסת תצלומי צבע לעמודי החדשות. כיושב ראש מועצת המנהלים של בית הספר לעיתונאות ותקשורת "כותרת" מאז הקמתו דב יודקובסקי ממשיך להנחיל את מורשתו לדור העתיד של עיתונאי ישראל.
פרס ישראל לתקשורת לשנת תשס"ב-2002 מוענק לדב יודקובסקי על גילוי יצירתיות תקשורתית ומנהיגות עיתונאית ועל היותו מחנכם של דורות של עיתונאים שאותם לימד לדייק בדיווח, לפעול בנחישות אך בהגינות, ללא משוא פנים, לכבד את הקוראים ולהגיש להם את מרב המידע – כיאות לתקשורת ראויה לשמה המשפיעה על סדר היום הציבורי בחברה דמוקרטית.
קורות חיים
דב יודקובסקי – לשעבר מעורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שתרם תרומה מכרעת להפיכת "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה והעמיד דורות של עיתונאים בעלי מחויבות לכתיבה אחראית ומאוזנת, כראוי לתקשורת בחברה דמוקרטית.
נולד בשנת 1923 בוורשה בירת פולין, גדל בבלגיה ובצרפת ועלה לארץ בשנת 1945.
דב יודקובסקי נשוי ללאה לבית מוגרבי, ולזוג בת אחת, אתי יודקובסקי-ליבר, ושני נכדים.
ציוני דרך בחייו
1924 עבר עם משפחתו לבלגיה.
1940 המשפחה נמלטה לצרפת מאימת הנאצים.
1942 נעצר על ידי אנשי משטר וישי, הוסגר לנאצים ונכלא בדרנסי, ומשם הועבר למחנות בפולין.
1942–1945: היה עובד כפייה במחנות ריכוז באזור אושוויץ ובאושוויץ עצמה.
1945 הועבר ב"מצעד המוות" לבוכנוואלד, ונמלט משם עם פינוי המחנות באזור בוכנוואלד.
1945 חזר לפריז ולבריסל ועלה לארץ ישראל.
1945 למד פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים.
1946–1947 למד וסייע בסניף ירושלים של "ידיעות אחרונות".
1947–1948 הוציא וערך עם אביעזר גולן, מנחם ברש ויעקב לופס את המהדורה המקומית של "ידיעות אחרונות" בירושלים הנצורה.
1950 היה עורך החדשות ב"ידיעות אחרונות" בתל-אביב.
1953 היה מרכז המערכת ועורך בפועל של העיתון "ידיעות אחרונות".
1986 היה העורך הראשי של "ידיעות אחרונות".
1989 פרש מתפקיד העורך הראשי של "ידיעות אחרונות".
1990 נתמנה ליו"ר קבוצת "מירור" בישראל.
1990 ייסד את "כותרת" – בית ספר לעיתונאות ולתקשורת שבו הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים גם כיום.
1991–1992 היה העורך הראשי של "מעריב".
2000 קיבל פרס ע"ש נחום סוקולוב על מפעל חיים בעיתונות.
מפעל חיים
"עיתון איננו אנציקלופדיה. רצוי שכל משפט יהיה קצר, בן 8-12 מילים לכל היותר, ועליו להיות מובן לקורא – לאקדמאי ולאיש הפשוט, לאזרח ותיק ולעולה חדש. וכל זה חייב להיות לא על ידי הורדת הרמה, אלא על ידי העלאתה". זו הייתה התורה שהקנה על רגל אחת דב יודקובסקי, עורכו של העיתון "ידיעות אחרונות", לכל אחד מעורכיו ומכתביו.
כלל כתיבה זה היה אחד מן המרכיבים של "נוסחת יודקובסקי", ועל פיה הפך "ידיעות אחרונות" מעיתון זניח לעיתון הנפוץ ביותר במדינת ישראל.
דב יודקובסקי נולד בשנת 1923 בוורשה למשפחת רבנים. בשנת 1924 היגרה משפחתו לבלגיה, ושם למד באתיניאום, בית הספר התיכון היוקרתי באנטוורפן. כשפלשו הנאצים לבלגיה ב-1940, נמלטה משפחת יודקובסקי לדרום צרפת. ב-1942 הוא נעצר על ידי צרפתים אנשי וישי, והללו הסגירוהו לידי הנאצים. עד שנת 1945 נדד כעובד כפייה בין מחנות הריכוז שהקיפו את אושוויץ ובאושוויץ עצמה.
בינואר 1945, כאשר התקרב הצבא האדום לאזור, פונו האסירים במה שכונה "מצעד המוות", לאותו חלק בגרמניה שטרם שוחרר על ידי בעלות הברית. הוא הגיע למחנה בוכנוולד, ומשם לאחד מהמחנות בסביבה. כשהתקרב הצבא האמריקני, פונו האסירים גם משם. יודקובסקי ברח, והגיע לקווים האמריקניים.
דב יודקובסקי זכה באחד מרשיונות העלייה (ה"סרטיפיקטים") האחרונים שנותרו לחלוקה בבלגיה, ועלה לארץ בשנת 1945. הוא נקלט, למזלו, על ידי בן דוד מצד אמו – איש העסקים והמו"ל יהודה מוזס, בעליו של העיתון "ידיעות אחרונות" – שהתייחס אליו כאל בן. יודקובסקי רצה ללמוד רפואה, אך מקצוע זה טרם נלמד אז בארץ, ועל כן פנה ללימודי פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
בפברואר 1948 פרשו מרבית העיתונאים ועובדי המנהלה והדפוס של העיתון והוציאו עיתון מתחרה, במתכונת של "ידיעות אחרונות" (השם עבר גלגולים: תחילה נקרא "ידיעות מעריב" ולבסוף "מעריב"). העיתון "ידיעות אחרונות" נכנס למשבר עמוק, והשתקם לאט לאט הודות למאמצים העילאיים של יהודה מוזס, בנו נח, יתר בני המשפחה ודב. דב יודקובסקי הוציא בירושלים הנצורה – בעזרת אביעזר גולן, מנחם ברש ויעקב לופס – מהדורה עצמית של העיתון, שהייתה מעין ראש גשר שאפשר לעיתון לחזור לדרך המלך.
בשנת 1950 עבר יודקובסקי לתל אביב ומונה לעורך החדשות הראשי של העיתון. בשנת 1956 נפטר יהודה מוזס, וחלוקת העבודה בצמרת נקבעה באופן הזה: העורך – ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך האחראי – נח מוזס ומרכז המערכת – דב יודקובסקי. נח מוזס עסק בעיקר בהנהלה, ודב היה אחראי למערכת. ההחלטות החשובות בשני התחומים התקבלו על ידי שניהם. בשלב מסוים התמסר ד"ר רוזנבלום בעיקר לכתיבת המאמר הראשי היומי של העיתון, ועריכת העיתון בפועל נעשתה על ידי דב יודקובסקי. העיתון פתח את עמודיו לכותבים מכל גוני הקשת הפוליטית. הידיעות הצטיינו במהימנות, בתמציתיות ובבהירות. העיתון יזם תחקירים רבים, העלה נושאים חשובים על סדר היום הציבורי, רכש סדרות יוקרתיות, צירף מוספים חדשים – והכול בעיצוב מודרני ואטרקטיבי לקוראים. הוכח שאכן אפשר "להעלות את הרייטינג" לא על ידי הורדת הרמה, אלא דווקא על ידי העלאתה.
בשנת 1985 התרחש אסון: העורך האחראי נח מוזס נדרס למוות ליד בניין המערכת. יודקובסקי נתמנה לעורך ראשי, אבל העיתון נקלע למאבקים משפחתיים בין בעלי המניות, שיודקובסקי היה אחד מהם, על השליטה בעיתון. בנובמבר 1989 הודח יודקובסקי מן הדירקטוריון, ובעקבות זאת החליט לפרוש מתפקיד העורך הראשי. באותה עת הוצע לו על ידי איש העסקים הבריטי רוברט מקסוול, שרכש חלק מ"מעריב" מידי מייסדיו, לכהן כיו"ר מועצת המנהלים ולאחר מכן כעורך ראשי של "מעריב".
במרס 1991, לאחר היעלמו של רוברט מקסוול בלב ים, רכש איש העסקים יעקב נמרודי את "מעריב", ויודקובסקי פרש. כיום הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של "כותרת", בית הספר לעיתונאות ולתקשורת. הוא גם חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב. בשנת תש"ס (2000) הוא זכה בפרס ע"ש נחום סוקולוב על מפעל חיים בעיתונות מן המעלה הראשונה.
וכך מסכם דב יודקובסקי את הרקע לתפיסתו המקצועית: "אולי קשה להאמין, אבל האיש שהשפיע עליי יותר מכול בתפיסת העיתונות שלי היה מורי לפילוסופיה פרופ' ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: 'מה שקנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת, אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה מעניינת ומושכת לקריאה. 'הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו."