דויד גרוסמן

ציוני דרך עיקריים

1954 נולד בירושלים
1964–1988 עובד ברדיו "קול ישראל", החל מתפקידי שחקן בתסכיתים ועד למגיש יומני הבוקר
1966–1971 לימודים בבית הספר שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, המגמה למזרחנות
1971–1975 שירות חובה ושנת קבע בחיל המודיעין
1975–1979 תואר ראשון, החוגים לפילוסופיה ולתאטרון, האוניברסיטה העברית בירושלים
1979 פרסום סיפורו הראשון, "חמורים", בכתב העת לספרות סימן קריאה
1983 פרסום ספרו הראשון, "רץ", חמישה סיפורים קצרים, בהוצאת סימן קריאה
1983–2017 פרסם למעלה משלושים ספרים למבוגרים, לנוער ולילדים
2017 נבחר לחבר כבוד באקדמיה האמריקנית לאומניות ומדעים
2017 תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים
2017 זוכה בפרס "מאן־בוקר" הבינלאומי (The International Man Booker)

ספרים למבוגרים (בהוצאת סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד)

1983 רץ, סימן קריאה
1983 חיוך הגדי
1986 עיין ערך: 'אהבה'
1987 הזמן הצהוב
1991 ספר הדקדוק הפנימי
1992 נוכחים נפקדים
1993–‏2003 המוות כדרך חיים; קובץ מאמרים
1998 שתהיי לי הסכין
2002 בגוף אני מבינה
2008 אשה בורחת מבשורה
2011 נופל מִחוץ לזמן
2014 אחד נכנס לבר 

ספרים לנוער (בהוצאת סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד)

דו־קרב, 1982
יש ילדים זיגזג, 1994
מישהו לרוץ אתו, 2000

מסה

דבש אריות: על חיי שמשון, הוצאת ידיעות אחרונות 2006 

מחזות

גן ריקי, הוצג בתאטרון הבימה ב־1988, ושוב ב־2001, 2008, 2014 (פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד)
איתמר פוגש ארנב, אופרה לילדים, 2009; הלחין יוני רכטר; בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ספרים לילדים (בהוצאת עם עובד)

1987 איתמר מטייל על הקירות
1987 אח חדש לגמרי
1988 איתמר פוגש ארנב
1988 איתמר מכתב
1989 איתמר צייד החלומות
1990 איתמר וכובע הקסמים השחור
1996 היה הייתם שני קופים
1999 ג'ירפה ולישון
1999 אל תדאגי, רותי
2004 רותי תישן ותישן
2010 החבֵרה הסודית של רחלי
2011 חיבוק (איירה: האומנית מיכל רובנר)
2011 מי רוצה שק קמח?
2012 יונתן בלש ממש
2015 נסיכת השמש (איירה: האומנית מיכל רובנר)
2017 בובה תותי

ספרים לילדים (בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

ספר השיאים של פוז, 1994
השפה המיוחדת של אורי, 1990

פרויקט מיוחד

כתיבת טקסט המבוא לחדר ההנצחה לילדים היהודים שנרצחו בשואה; הביתן היהודי, מחנה ההשמדה אושוויץ, 2013 

הוקרות ופרסים נבחרים

1983 פרס משרד החינוך לספרות ילדים (פרס זאב) על הספר דו־קרב
1984 פרס ראש הממשלה לספרות עברית
1988 פרס המבקרים באיטליה לספר הזר הטוב ביותר בשנה זו, על הספר עיין ערך: 'אהבה'
1991 פרס נלי זק"ש על הספר עיין ערך: 'אהבה', גרמניה
1993 פרס התאחדות המו"לים (פרס ברנשטיין) לספר הטוב ביותר לשנה זו, על ספר הדקדוק הפנימי
1993 פרס שלום עליכם לספרות עברית
2001 פרס ספיר, על הספר מישהו לרוץ אתו
2001 פרס ביורנסון לספרות, נורווגיה
2004 פרס ביאליק לספרות עברית על מכלול היצירה
2007 פרס אמ"ת על מכלול היצירה
2010 פרס השלום Friedenspreis מטעם התאחדות המו"לים בגרמניה, יריד הספרים בפרנקפורט
2010 פרס אלבטרוס לספר המתורגם הטוב ביותר לשנה זו, על הספר אִשה בורחת מבשורה, גרמניה
2011 הפרס הארצי לספר יהודי (The National Jewish Book Award), על הספר אִשה בורחת מבשורה, ארה"ב
2011 פרס מדיסיס (Prix Medicis), לספר המתורגם הטוב ביותר לשנה זו, על הספר אִשה בורחת מבשורה, צרפת
2011 עיטור אנדרסן לספר הילדים הטוב ביותר לשנה זו, על ספר הילדים חיבוק, דנמרק
2012 פרס ברנר, על הספר נופל מחוץ לזמן
2013 אות אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי – על תרומה לחברה הישראלית
2017 מינוי לחבר כבוד באקדמיה האמריקנית לאומנויות ומדעים
2017 פרס פרימו לוי, איטליה
2017 תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים
2017 פרס מאן־בוקר (Man Booker) הבינלאומי, על הספר סוס אחד נכנס לבר, אנגליה

"הייתי ילד קורא מגיל מאוד צעיר", מספר גרוסמן על השנים הראשונות. "הייתי מנוי בספריית ויצ"ו של בית הכרם. היה לי הסדר מיוחד עם הספרנית: היא הרשתה לי לקבל שלושה ספרים בכל פעם. את הראשון הייתי גומר כבר בדרך הביתה".

כשהיה כבן שמונה נתן לו אביו את הספר "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם. הספר הקסים אותו: "התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק. קראתי ברצף את כל כתבי שלום עליכם, סיפורים ומחזות, לילדים ולמבוגרים. נבלעתי בתוכם. חייתי במעין זהות כפולה: הייתי ילד ישראלי מאוד של שנות השישים, וילד יהודי בעיירה". שנה אחר כך הוכרזה ברדיו תחרות בידיעת כתבי שלום עליכם. התחרות כוונה אומנם למבוגרים, אך גרוסמן, שהיה אז בן תשע וחצי, התעקש להשתתף בה. "עברתי את כל הבחינות", הוא נזכר. מארגני התחרות, ובראשם מנהל הרדיו משה חובב, לא ידעו מה לעשות במתחרה הצעיר שהביס את חוקרי הספרות והידענים המבוגרים, והציעו לו לשמש בזמן שידור התחרות ברדיו מעין "מומחה הבית" המכריע בשאלות שהמתחרים לא ידעו לפתור.

"בעקבות התחרות הציעו לי להשתתף בתוכניות לילדים ולנוער של קול ישראל, גם בתור שחקן רדיו בתסכיתים וגם בתור כתב צעיר". הוא נסע לראיין אישים ברחבי הארץ – שחקני תאטרון, משוררים ושחקני כדורגל. "מאז התחלתי את הקריירה הרדיופונית שלי". בכשלושים שנות עבודתו ברדיו הגיש מגוון תוכניות – שעות שידור אישיות, תוכנית על ירושלים, יומני חדשות ועוד.

בשנת 1971 התגייס ליחידה 8200 בחיל המודיעין. "היה לי שירות משמעותי", הוא אומר. בשנת 1975, עם שחרורו אחרי ארבע שנות שירות, נרשם ללימודי פילוסופיה ותאטרון באוניברסיטה העברית. זכורים לו במיוחד מוריו ירמיהו יובל, עמיהוד גלעד ודוד הד מן החוג לפילוסופיה, וכן גדעון עפרת ואריה זקס מן החוג לתאטרון. בשנת 1976 נישא למיכל אשל מחיפה. ברבות השנים נולדו להם יונתן, אורי ורותי. בשנת 1979, עם סיום התואר הראשון, התקבל למסלול ישיר לדוקטורט בספרות השוואתית. "אבל אז הבנתי שאני לא רוצה לחקור ספרות אלא לכתוב". הוא החליט לוותר על המשך המסלול האקדמי והחל לכתוב.

את הסיפור הראשון, "חמורים", פרסם גרוסמן בשנת 1979 ברבעון סימן קריאה. בתחילת 1983 התפרסם ספרו "רץ", ובאותה שנה התפרסם גם "חיוך הגדי". את ספרו "עיין ערך: אהבה" פרסם בשנת 1986. בספר זה התמודד לראשונה עם זיכרון השואה במבט נפשי־אנושי. "את 'עיין ערך אהבה' כתבתי אולי כל חיי. מרגע שתפסתי מה קרה בשואה, והייתי אז ילד קטן מאוד, פתאום הבנתי שמי שנרצחו שם זה לא 'הקדושים' או 'ששת המיליונים'; זה מוטל בן פייסי וטופלה טוטוריטו וטוביה, ומנחם מנדל של שלום עליכם. הרגשתי שלא אוכל להבין את חיי כאן, כישראלי, כאדם, כהורה, עד שלא אחיה, באמצעות הכתיבה, את חיי שלא נחיו שם, במציאות שבה התרחשה השואה". הספר תורגם לכשלושים שפות בתוך שנתיים. "פתאום גיליתי את הדבר המופלא, שספר שאני כותב פה מדבר אל ליבם של אנשים בסין, בהלסינקי".

במשך שנים שילב את עבודתו ברדיו עם כתיבת ספרים. "מרגע שהתחלתי לכתוב ראיתי שזה מה שאני רוצה לעשות. מצד שני מאוד אהבתי לעשות רדיו". ב־15 בנובמבר 1988 התעקש לפתוח את יומן החדשות בידיעה כי יאסר ערפאת קיבל את עקרון שתי המדינות. עורכי התוכנית סירבו לפתוח בידיעה זו וגרוסמן ביקש שיימצא לו מחליף לאותו יום. "כשפתחתי למחרת את עיתון הבוקר גיליתי שפוטרתי", הוא נזכר, "ואז כמעט לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב". מאז הוא עוסק רק בכתיבה.

את מקורות ההשראה לכתיבתו הוא שואב מן הרגעים הפשוטים בחיים. "החיים מלאי השראה", הוא אומר. "כל אדם שאני רואה, כל אנקדוטה שאני שומע. כמעט אין רגעים טריוויאליים. יש משמעות והשראה בכל מולקולה של המציאות".

מאז פרסום הרומן "חיוך הגדי" בשנת 1983 גרוסמן נעשה מעורב ופעיל פוליטית. "כמדומני שזה הרומן הראשון שנכתב בעברית על הכיבוש", הוא אומר. בשנת 1987 יצא למסע של תשעה שבועות בשטחים ובעקבותיו כתב את ספרו המכונן "הזמן הצהוב". "לתחושתי, הספר הזה הביא לתודעתם של ישראלים רבים את המציאות הקשה של הכיבוש", אומר גרוסמן. נוסף לכך כתב מאמרים פוליטיים רבים, השתתף בהפגנות – לעיתים קרובות כנואם, ולקח חלק בפגישות עם פלסטינים כדי לנסות למצוא פתרון לסכסוך בין העמים.

בשנת 2003 התגייס בנו אורי לשריון. "הוא אהב את השירות הצבאי", מספר גרוסמן. במהלך השירות היה למפקד טנק. מלחמת לבנון השנייה פרצה זמן קצר לפני שחרורו של אורי, והוא נשלח לקרבות. הטנק שלו עסק במשימות חילוץ משדה הקרב – על כך זכה עם צוותו בצל"ש אלוף הפיקוד. ב־12 באוגוסט 2006 נפגע הטנק ואורי נהרג עם הצוות. דויד היה שרוי באותה עת בכתיבת "אישה בורחת מבשורה", המספר על אורה, אימו של חייל צעיר שיוצא למבצע צבאי גדול. היא נמלטת מהבית כדי לא לקבל את בשורת האיוב שהיא חוזה את בואה. "הספר ניסח לרבים את תחושת המחיר שמשלמת ישראל על מצב המלחמה שבו היא נתונה", אומר גרוסמן. כחודשיים אחר האסון התבקש לנאום בעצרת לזכר יצחק רבין, ובה נשא את נאום "ההנהגה החלולה", הזכור כאחת מפעולות המחאה המשפיעות כנגד הממשלה דאז.

פעילותו הציבורית ופעילותו הספרותית אחוזות זו בזו. בעיניו, לסופר יש לעתים קרובות אחריות ציבורית, "סופר יכול לנסח דקויות במצב שהופך להיות יותר ויותר עבה ולא מובחן". תפקיד אחר שהוא מייחס לסופר הוא המבט ההומני: "להזכיר שגם האויב הוא אדם, לא למצוא מפלט בהכחשה של אנושיות האויב או במבט סטראוטיפי עליו".

דויד גרוסמן נוסע רבות בעולם כדי ללוות את ספריו המתורגמים (ספרו האחרון תורגם לארבעים ושתיים שפות) וזוכה להכרה בינלאומית יוצאת דופן, הוא נושא הרצאות בנושאים של ספרות ותנ"ך ופוגש את קהלֵי קוראיו המגוונים. אולם את מרבית זמנו הוא משקיע בכתיבה: "אני רוצה לכתוב. החיים נורא קצרים. כמעט כל דבר בעולם יש מי שיעשה טוב כמוני או טוב ממני; אף אחד לא יתנדב לכתוב את הסיפורים שלי".