חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ט בתחום אדריכלות.
פרופסור אדריכל דן איתן הוא ממניחי היסודות לסיפורה של האדריכלות הישראלית. לצד פעילותו בתחומי הבנייה הפרטית והציבורית במשך כשישה עשורים, בולט חלקו הפעיל כאינטלקטואל מחויב המביא את האדריכלות אל תוך התרבות הישראלית המתהווה – בשיח מתמשך עם אוכלוסיות שונות בארץ ובעולם, ובתיווכה אל פניהם הרבים של הכלכלה, התרבות והממסד הישראליים.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' אדריכל זאב דרוקמן, יו"ר, פרופ' אדריכלית אלונה נִצן־שיפטן, פרופ' ורד קמינסקי
פרופסור אדריכל דן איתן הוא ממניחי היסודות לסיפורה של האדריכלות הישראלית. לצד פעילותו בתחומי הבנייה הפרטית והציבורית במשך כשישה עשורים, בולט חלקו הפעיל כאינטלקטואל מחויב המביא את האדריכלות אל תוך התרבות הישראלית המתהווה – בשיח מתמשך עם אוכלוסיות שונות בארץ ובעולם, ובתיווכה אל פניהם הרבים של הכלכלה, התרבות והממסד הישראליים.
את מוזאון תל אביב, אשר תוכנן בידי אדריכל דן איתן ושותפו אדריכל יצחק ישר (1920–2011), ונחנך ב־1971, סימן היסטוריון האדריכלות בְּרוּנוֹ צֶבִי (2000–1918 Bruno Zevi) כמופת, בקנה מידה בינלאומי, לאדריכלות שהיא "מערכת של בני אנוש – ולא של דברים". דבריו של צֶבִי השכילו לאתר את תמצית כוחו ומהפכנותו של מבנה המוזאון כמונומנט אדריכלי, שמנסח בו זמנית את רוח החולין התל אביבית – ומחולל את חגיגיותה האזרחית. איכותו העירונית והטקטונית של המוזאון מבטאת בדיוק נדיר את התשוקה הדורית של "אדריכלי המדינה" לגלם בחומר ובצורה את מהותה של הישראליות כזהות אישית וכתרבות לאומית.
מבנה מוזאון תל אביב – שהפנים אל תוכו את העירוניות התל אביבית וחולל בה סימן מַטְרִים ומאפשר לזֶהות עירונית דינמית ורבת פנים – הוא מחווה רבת עוצמה של ממשקים עירוניים ממשיים, המעוצבים באמצעות קווי מתאר, נפחים, חומריות חשופה והיררכיית חללי פנים, שכוראוגרפיית התנועה בהם מאפשרת "קצה פתוח" ומזמין להצטרפויות ולתרחישים צופי פני עתיד. כך, ארבעת אגפי המוזאון, שמידותיהם כמידותיו של בית מגורים תל אביבי, ממזגים אינטימיות אנושית עם עוצמה עירונית.
מילותיו של ברונו צבי אודות האדריכלות של מוזאון תל אביב הן ביטוי מזוקק למוטיבציה העומדת בבסיס יצירתו האדריכלית של איתן, המבקש "לעשות את העולם הפיזי שסביבנו קצת יותר מובן לאנשים במובן זה שכל בניין מספר את הסיפור שלו – לדעת לספר בדרך שאנשים יבינו אותו כי אז הם מתיידדים איתו" (ריאיון עם איתן, 2001).
מראשית דרכו המקצועית בשלהי שנות החמישים הניע את איתן הרצון לספר סיפור אדריכלי שישקף את האינטימיות שבין האדם למקומו. כבן קיבוץ עין שמר ובוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון, הפך איתן למנוע מרכזי בהגדרתו ובעיצובו של דור האדריכלים הראשון שבגר וצמח מקצועית בישראל הריבונית. איתן הוא אב־טיפוס של "האדריכל הצבר" וכמו רבים מעמיתיו האדריכלים היה יציר החינוך האידאולוגי של היישוב. בני דור זה ביקשו להשתתף בקליטת גלי מהגרים וראו חובה אזרחית בהפיכתו של התכנון הפיזי מפתרון מדעי לעיצוב של מקום שבו אנשים שנעקרו ממקומם יחושו בבית.
במהלך שנות השישים בתפקידיו כאדריכל מתכנן וכעורך וכותב ברבעון האדריכלות של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, ביקש איתן, יחד עם בני דורו, להתמודד עם תחושות הניכור של העולים בשיכונים הציבוריים ההמוניים, לעורר שיח ביקורתי ולעצב מקומות בעלי זהות מובחנת, שיאפשרו בניית קהילה וחברה חדשה. מתוך עמדה ביקורתית זו פיתח איתן טיפולוגיות חדשות למגורים ומומחיותו בתחום זה זכתה להערכה רבה בחוגים המקצועיים ובממסד הפוליטי בארץ ומעבר לים, ושימשה מודל להתמודדות איכותית עם סוגיית בניית מגורים עממיים גם באיראן ובמדינות מתפתחות באפריקה. שכונות שתכנן איתן בדימונה, ביפו, בערד, בראש העין ובירושלים הן דוגמאות רבות השראה למודלים חדשים של שיכון ציבורי שהתגבשו תחת ידיו. איתן הפך את השיכונים למבננים המספקים תחושת שייכות ובית מובחן באמצעות טיפולוגיות מקומיות כמו חצרות, גנים, משעולים, כניסות ומרחבים משותפים וציבוריים שהוטמעו אל שפתה של האדריכלות המודרנית.
פעילותו של פרופ׳ דן איתן כיוצר מחויב חברתית בולטת בתעוזתו היצירתית והמחושבת בתחומי הבנייה הפרטית והציבורית במשך כשישה עשורים, בהיקף עבודותיו העשיר בתחומי האדריכלות השונים, ובחלקו הפעיל בפרויקטים ביטחוניים וטכנולוגיים – בכישרונו הייחודי לקשור בין בני אדם למערכות גדולות ומורכבות. מעורבותו כאינטלקטואל ציבורי בעל סמכות מעוררת השראה השאירה חותם כמנחה דורות של סטודנטים וחוקרי אדריכלות, וכשליח־ציבור מסור שהתבקש לשאת בתפקידים מרכזיים בצמתים שבהן התקבלו החלטות מקצועיות ופדגוגיות פורצות דרך. כל אלה כוננו את מעמדו של פרופ׳ איתן כשגריר המביא את האדריכלות אל תוך התרבות הישראלית.
ועל כן ראתה הוועדה את האדריכל פרופ' דן איתן ראוי לקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ט.
קורות חיים
דן איתן הוא אדריכל פורץ דרך אשר הניח את אבני היסוד של האדריכלות הישראלית בשישים השנים האחרונות. איתן, אשר נולד בקיבוץ עין שמר וגדל בתל אביב, לימד כחמישים וחמש שנה בטכניון, עסק בפעילות עיונית, נשא בתפקידים ציבוריים מרכזיים, והוביל מאבקים ציבוריים. הוא תרם להתבססותה של המדינה הצעירה בקליטת עלייה ובתכנון למערכות הביטחון, לשיכון הציבורי למערכות החינוך והתרבות ולמגזר הפרטי.
פרופ' דן איתן מתגורר בהרצליה עם בת זוגו האדריכלית רות להבהוא אב לעמרי, טולה, תמר ואלי, וסב לשישה נכדים וארבע נינות.
לימודים והוראה
1950–1954 מוסמך לארכיטקטורה (B.arch) בהצטיינות, הפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים, הטכניון
1960–1966 חבר הוראה נלווה, הפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים, הטכניון
1966–1969 פרופסור חבר, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון
1970 חבר הוראה בכיר נלווה, המחלקה לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1980–2015 (לסירוגין) חבר הוראה בכיר נלווה, הפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים, הטכניון– מט"ל
תפקידים ציבוריים בהוראה
1984 חבר ועדת המל"ג לבדיקת הענקת תואר אקדמי לבוגרי המחלקה לאדריכלות, בצלאל
1993 חבר ועדת ההיגוי להקמת בית הספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל אביב
1997 חבר ועדת ההיגוי להקמת בית הספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל אביב
חבר ועדת בדיקה בינלאומית של הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון – מט"ל
2002–2005 יושב ראש ועדת מל"ג לאישור לימודי מוסמכים בעיצוב אורבני, בצלאל
תפקידים בוועדות מקצועיות
1962–1966 העורך הראשי של עיתון אגודת האדריכלים
1969–1972 חבר בוועדה הארכיטקטונית, עיריית תל אביב יפו
1969–1971 חבר ועדות היגוי לתכנון חופי הכנרת ומרחב שלמה
1974–1978 חבר הוועדה הארכיטקטונית, קמפוס אוניברסיטת תל אביב
1980–1984 חבר המדור לאומנות, קרן התרבות אמריקה ישראל
1986–1988 חבר המדור לאומנות, קרן התרבות אמריקה ישראל
יושב ראש אגודת האדריכלים
1989–1993 יוזם מוביל וחבר בצוות הבכיר של תכנית אב ישראל 2020 (הוגה הרעיון)
1990–1993 חבר בוועדה מייעצת לקליטת עלייה, משרד השיכון
1993–2000 חבר דירקטוריון, חברת כביש חוצה ישראל
1993–2001 מנהל (שותף) צוות מעקב, ליווי ובקרה לתמ"א 31
1994–2001 יועץ אדריכלי למנהלת הקמת קריות הממשלה ובתי המשפט בישראל
1995–1999 חבר ועדת הפסלים העירונית, עיריית תל אביב יפו
1996–2003 חבר המדור לאומנות פלסטית, משרד החינוך והתרבות
1997–2002 מנהל (ממונה), בית הספר לאומנות קלישר, תל אביב
1999 מרכז ומנחה סדנה לבנייה למגורים בארצות מתפתחות, ניגריה
1999– יושב ראש הוועדה לאומנות במרחב הציבורי, עיריית תל אביב יפו
2000–2006 יושב ראש ועדת פרס רכטר
2010– יושב ראש ועדת שימור תל אביב יפו, המועצה לשימור אתרי מורשת
2011, 2016 מרכז ומנחה סדנה לבנייה למגורים בארצות מתפתחות, ניגריה
יושב ראש הוועדה לאומנות במרחב הציבורי, עיריית תל אביב יפו
יושב ראש ועדת פרס רכטר
יושב ראש ועדת שימור תל אביב יפו, המועצה לשימור אתרי מורשת
יושב ראש ועדת פרס רייסקין, הטכניון
תפקידים בוועדות שיפוט
במשך כחמישה עשורים שופט בכ־15 תחרויות לתכנון אדריכלות בעבור התאחדות האדריכלים (לשעבר אגודת האדריכלים, עמותת האדריכלים).
1964–1970 חבר בוועדת שיפוט לבחירת כרזת יום העצמאות
1974 חבר בוועדת שיפוט לעיצוב עיטורי צה"ל
1978 חבר בוועדת פרס קדמן לתכנון ערים
1980 יושב ראש ועדת שיפוט לפרס אלחנני, לשילוב אומנות באדריכלות
1995–1996 חבר ועדת שיפוט בתחרות בינלאומית להרחבת מוזיאון פראדו, מדריד
2001 יושב ראש ועדת שיפוט לפרס על שם קרוון לתכנון נוף
פרסים והוקרות
1967 פרס רוקח על תכנון הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב
1972 פרס רכטר על תכנון מוזיאון תל אביב לאומנויות
2000 יקיר עמותת האדריכלים
2007 עמית כבוד של מוזיאון תל אביב
2013 יקיר העיר תל אביב ביום העצמאות ה־65 למדינת ישראל
2015 אות העיצוב – פרס מפעל חיים
2018 פרס על מפעל חיים, התאחדות האדריכלים בישראל
מפעל חיים
דן איתן נולד בשנת 1931 לאימו ינקה לבית כץ ולאביו צבי שחור (אטינגין). הוריו היו ממקימי קיבוץ עין שמר, שם הוא נולד. האב עבד במנגנון של ארגון ההגנה. "בילדותי לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה", אומר איתן, "אבא היה האדם הכי צנוע שהכרתי בחיים". כשהיה דן בן 4 עזבה המשפחה את הקיבוץ וקבעה את מושבה בתל אביב ולתקופה קצרה ברמת גן. בכיתה א' למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב. בכיתות ב'–ג' למד בבית הספר בלפור בתל אביב. בתום חופשת הקיץ של שנת 1940, עת חזר מהספרייה בבית ברנר, נקלע להפצצה האיטלקית על תל אביב. "היו אז 117 הרוגים ואני הייתי כנראה אחד הבודדים שלא נפגעו", הוא מספר. "ראיתי את כל הזוועות, הפצועים וההרוגים". בעקבות זאת החליטו הוריו להעביר אותו למושב תל עדשים להתגורר אצל דודתו. "הייתה אז הרגשה שעוד רגע הנאצים פה", הוא נזכר.
"מילדות עסקתי בחמר ופלסטלינה", מספר דן איתן. "הייתי הולך הרבה לגלריה כץ בתל אביב לראות את התערוכות. יום אחד תפס אותי פַּסָל שהייתה לו תערוכה שם ושאל אותי: מה אתה בא לראות?" הפסל, משה שטרנשוס, לימים חבר קבוצת אופקים חדשים, התפעל מהתעניינותו של דן בפסלים. הוא ביקש לראות את עבודותיו בחמר והזמינו להצטרף לקבוצת הפיסול שהדריך. כך, מגיל 11 עד גיל 15 למד פיסול. "כשהיו עושים פסלי עירום שלחו אותי ללמוד אצל אהרון אבני כי אני הייתי עוד ילד", הוא נזכר.
בשנת 1947 נשלח כחבר השומר הצעיר לקורס מ"כים בהגנה והוא רק בן שש־עשרה. "הדרכתי בהגנה, ולמחרת החלטת האו"ם על הקמת המדינה גויסתי". בתחילת מלחמת העצמאות הוצב בגבול יפו בשמירה מול השכונות סלמה ומנשייה. באותה עת עוד היה בכיתה י"ב והגיע מפעם לפעם ללימודים.
בשנת 1950 התקיימה תחרות בחיפה להקמת אנדרטה לחללי מלחמת השחרור. דן החליט להצטרף לתחרות, הן מפני שהיה בעל ניסיון בפיסול והן מפני שרבים מחבריו נפלו במלחמה. כחלק מן התחרות נדרשו המועמדים לתכנן גם את סביבת הפסל: הכניסה, השבילים, חדר זיכרון ועוד. "הגשתי את העבודה לשיפוט בתמימות, והלכתי לראות את התערוכה של העבודות אחרי שהשופטים קבעו מי הזוכה. עמדתי שם באולם, ולמרות שהייתי רשום באותו זמן למדעי הרוח באוניברסיטה ולפקולטה למכונות בטכניון, אמרתי: אני יודע מה אני הולך לעשות בחיי: ללמוד אדריכלות". דן ביקש להיפגש עם הדקאן של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, יוחנן רטנר, והלה התרשם מרצונו העז לבחור בלימודי האדריכלות. "וככה התחלתי, בלי כל רקע או ידע מוקדם", הוא מספר. המורה שהשפיע עליו ביותר היה פרופ' אלפרד נוימן שעלה מצ'כיה בשנת 1949: "הוא בעצם הביא לכאן את אירופה", מסביר דן. כן הושפע מדני חבקין, שהיה אז אסיסטנט בפקולטה. עוד בזמן הלימודים עבד בחופשות כסטודנט במשרדי אדריכלים, בין השאר אצל אדריכל זאב רכטר בתל אביב.
אחרי תום הלימודים, בשנת 1954, נסע לפינלנד במסגרת חילופי סטודנטים. חצי השנה שבה שהה בארץ הנורדית השפיעה עליו רבות: "מדינה מאורגנת, מסודרת עם אדריכלות יוצאת מן הכלל. חברה שהמרחב הביתי מאוד חשוב לה". בגלל החורף הקר בפינלנד, הבית הוא המקום המרכזי שבו חיה המשפחה מחוץ לשעות העבודה והלימודים. "חצי שנה אתה יושב בבית", הוא מסביר. "פינלנד במובן זה הייתה לי שיעור מאוד מעניין על המקום של האדריכלות, לא בתור חומר, ארבעה קירות, אלא בתור אווירה: מה זו אדריכלות? זה לא הקירות אלא מה קורה בתוכם".
בשובו מפינלנד בשנת 1955 הצטרף למשרד האדריכלים של דב כרמי, שם עבד על תכנון היכל התרבות. באותה עת השתתף בתחרות לתכנון שיכון המהנדסים בחיפה וזכה בפרס הראשון. בשנת 1956 התקיימה תחרות לתכנון שיכון לעובדי הדסה בעין כרם בירושלים ובה זכה גם כן בפרס ראשון. אחרי זכיותיו בפרס הראשון עודד אותו דב כרמי לפתוח משרד עצמאי שיוכל לטפל בהזמנות העבודה רבות־ההיקף האלה. וכך, בן 25, הקים את משרדו העצמאי. המשרד קיבל שורה של הזמנות חשובות.
בשנת 1957 נעתר משרד השיכון לתביעתם של משרדי אדריכלים עצמאיים לשתף אותם בתכנון הבנייה החדשה לעולים. שניים מהמשרדים שקיבלו אפשרות לעבוד במסגרת זו היו משרדו של דן איתן ומשרדו של יצחק ישר, מה שהביא אותם בשנת 1959 לפתוח משרד בשותפות. "קיבלנו תכנון של שכונת מגורים ביפו. בנינו שם בין היתר את מגדל המגורים הראשון בארץ, ארבע־עשרה קומות", הוא נזכר.
"בשנת 1960 החלטתי שבין התפקידים הציבוריים שלי אני צריך גם ללמד. יש לי יכולת ורצון להיכנס להוראה, ונכנסתי לטכניון". ההחלטה לא הייתה קלה בעבורו משום שבמקביל ניהל משרד פעיל. "חשבתי שאם אני יודע משהו אז אני רוצה גם לתרום אותו". בשנת 1966 התמנה לפרופסור חבר ולימד לסירוגין בפקולטה לאכיטקטורה ובינוי ערים עד 2015.
במשך השנים תכנן פרויקטים מרכזיים בארץ, בהם שכונות מגורים, מבני ציבור, מוזאון, מבני משרדים, פקולטות, ואלפי יחידות מגורים ושכונות. בשנת 1964 זכה יחד עם אדריכל יצחק ישר בתחרות לתכנון הבניין של מוזאון תל אביב לאומנות, שהפך למבנה איקוני המזוהה ביותר עם העיר תל אביב. כן עסק בתוכניות בניין עיר רבות, ובין היתר תוכנית המִתאר של קיסריה ותכנון 13 שכונות בתוכה.
אחד הפרויקטים הגדולים הזכורים לו במיוחד היה תכנון עיר מגורים באיראן (1972–1978). "זה היה פרויקט בהיקף הגדול ביותר שאדריכל ישראלי עשה אי פעם", הוא מסביר. בהיקפו כלל קרוב לעשרים אלף יחידות מגורים בשני מקומות – בנדר עבאס ובנדר בושר, כולל כל הצרכים הציבוריים של עיר: בתי ספר, מרכזי מסחר ותרבות ועוד – "עיר שלמה מאפס". אחר כך, עם שותפו משנות השמונים אדריכל ערי גושן, תכנן מגדלי משרדים איקוניים בתל אביב.
בין תפקידיו הציבוריים שימש שופט בתחרויות אדריכליות רבות בארץ ובעולם ופעל רבות בתכנון השיכון הציבורי ובתוכניות שיקום ברמה הארצית. כן היה שותף למהפכת הבנייה לגובה במרכזי הערים ירושלים ותל אביב יפו וסייע בפיתוח תפיסת הביטחון בתכנון בסיסי צה"ל והחלק האזרחי של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הוא יעץ למנהלת הקמת בתי המשפט וקריות הממשלה בישראל ועסק בתוכניות פיתוח לדרום־מערב ירושלים ולמרכז ירושלים.
דן איתן ממשיך בעבודתו כיום במשרדו המשותף עם האדריכלית רות להב, במשרדם א.ל.ר. אדריכלים ומתכנני ערים. "אני משתמש בחומר כאמצעי, לא כמטרה", הוא מסכם, "אני מחפש את האדם בתוך המרחב הבנוי".