פרופ' בן-עמי שרפשטיין

תפקידים בהוראה

1941–1949 עמית, מדריך ומרצה בברוקלין קולג'
1946–1947 מרצה בבית-הספר ללימודים מתקדמים בחינוך יהודי
1949–1950 מרצה באוניברסיטת קולומביה
1950–1951 מורה בבית-הספר הריאלי, חיפה
1953–1954 מרצה בהאנטר קולג'
1954–1955 פרופסור חבר באוניברסיטת יוטה
1955–1958 מרצה באוניברסיטת תל-אביב
1958–1976 פרופסור חבר באוניברסיטת תל-אביב
1976–1988 פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב
1988 פרופסור אמריטוס

תפקידים אקדמיים

1957–1973 ו-1979–1983 ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב
1967–1971 חבר הוועדה המרכזת של אוניברסיטת תל-אביב
1969–1972 סגן הרקטור באוניברסיטת תל-אביב
1988 חבר בוועדת הגמלאים באוניברסיטת תל-אביב

תפקידי עריכה

1970–1976 עורך-שותף של קשת – רבעון לספרות, עיון וביקורת

אותות הוקרה

1988 חבר בוועדה הבינלאומית המייעצת לחברה הבינלאומית לפילוסופיה סינית
1994 נשיא האיגוד הישראלי לאסתטיקה

חברויות בארגונים

• האיגוד האמריקני לפילוסופיה
• החברה האמריקנית לאסתטיקה
• החברה הבינלאומית ללימודים השוואתיים של תרבויות
• החברה הבינלאומית לפילוסופיה סינית
• אגודת הפילוסופיה הישראלית
• החברה לפילוסופיה אסייתית והשוואתית

בלימודיו בקולג' התעניין בנושאים ההומניסטים. "אני מניח שבחרתי להתמחות דווקא בפילוסופיה משום שאחד ממוריי לפילוסופיה עודד אותי מאוד", הוא אומר. בעת לימודיו לתואר מוסמך באוניברסיטת הרווארד הושפע רבות מאחד ממוריו, הארי וולפסון. וולפסון העמיד את הידע הרחב שלו בפילוסופיה יוונית, לטינית, ערבית ויהודית לרשות מה שראה כתפיסה מחודשת ומהפכנית של התפתחות הפילוסופיה האירופית. "הוא הדגיש", נזכר שרפשטיין, "שבחקר הפילוסופיה יש שיטה אחת רלוונטית, וזאת שיטה שהיא מעין מהדורה חילונית של השיטה התלמודית". על אף ה"פיתוי" לאמץ את שיטתו של וולפסון בחר שרפשטיין למצוא דרך משלו. "רציתי להתייחס לפילוסופיות הלא-אירופיות ממש כמו לאלה האירופיות, ובשל תחומי העניין הרחבים שלי שאפתי ליצור סינתזות אשר תוכלנה לחצות, בהקשרים האינטלקטואליים המתאימים, את הגבולות המלאכותיים המפרידים בין דיסציפלינות אקדמיות שונות".

שישים שנה אחרי שבחר בפילוסופיה פלורליסטית למחקר ולהוראה הוא אומר: "הייתה לי סקרנות טבעית שפנתה לכל הכיוונים. מבחינה רגשית ההתעניינות שלי בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, באנתרופולוגיה, בדת או בספרות הייתה שווה. זאת התעניינות טבעית שקיבלתי בחלקה מאבי ובחלקה מן החינוך בתיכון ובאוניברסיטה". עירוב הנושאים הביא אותו ליצור תפיסה פילוסופית שהיא, כדבריו, "סינתזה בין דיסציפלינות". בעיני רוחו ראה את לימודי הפילוסופיה נשענים על השכלה רחבה ואינטגרטיבית, "המוּדעת למרחבים המשתרעים הרבה מעבר לעולמה התָחוּם בדרך- כלל של הפילוסופיה", הוא אומר. את קהל התלמידים ראה, משום כך, כקהל רב-תחומי.

על אף העובדה שהעיסוק בפילוסופיה של עמים מקצווי העולם מחייב, בדרך כלל, לימוד של שפות ותרבויות, בחר שרפשטיין להסתמך על תרגומים ועל פירושים טובים של כתביהם של הוגי הדעות הגדולים מהמזרח. "לא הצטיינתי בלימוד שפות", הוא מסביר, "וידעתי שזה יהיה תהליך קשה, וספק אם אהיה מומחה אמיתי בשפות ההן, אבל הנכונות להשתמש בתרגומים שחררה אותי לשלב את תפיסות העולם, לעבור את הגבולות בקלות יחסית ולהגיע לסוג איחוד שהטבע עושה".

במרוצת השנים הביא בספריו ובהרצאותיו תפיסה פלורליסטית של הפילוסופיה "בלי שזו תהפוך לדוגמטית וקשוחה מחד גיסא ולרלטיביסטית והרסנית מאידך גיסא", הוא אומר. "אין לי ספק שבדרך זו אפשר להקטין דעות קדומות ביחס לבני האדם בכלל. כשאני מלמד פילוסופיה ומביא טיעון במשקל שווה מן הבודהיזם או מתורה סינית קונפוציאנית ומשווה אותם לאירופית, התלמידים סופגים סובלנות אינטלקטואלית, וזה הופך לטבעי מאוד". כאיש אקדמיה רב-תחומי ובין-תחומי עסק שרפשטיין במשך יותר מחצי מאה בהסרת מחיצות בין תחומי מחקר, בין רעיונות ותפיסות עולם ובין נקודות מבט וזוויות ראייה.

בשנות החמישים עלה שרפשטיין לארץ עם אשתו, וכאן נולדה בתו היחידה, דורית. כאשר הוקמה אוניברסיטת תל-אביב הוזמן להורות בה. בראשית ימיה של האוניברסיטה, עדיין באבו-כביר שעל גבול יפו, היה מורה יחיד לפילוסופיה, ומספר התלמידים שהתעניינו בתחום היה מצומצם. לאחר שהוקם החוג לפילוסופיה, עמד בראשו במשך שנים רבות. "לנגד עיניי עמד חוג שיהיה פלורליסטי ככל האפשר מבחינת תכניו, ללא מחויבות קשוחה לזרם, לעמדה או להשקפה וללא העדפה – גלויה או סמויה – של נושא, תקופה או אזור", הוא אומר. פרופ' שרפשטיין רווה נחת כאשר הוחלט להקים חוג עצמאי ללימודי-אסיה שבו נלמדות השפות והתרבויות של המזרח, לרבות הפילוסופיה, הדתות, הספרות והאמנות. "במובן מסוים אני יצרתי את החוג לפילוסופיה", הוא מספר, "והוא עדיין נושא את האופי הראשוני שלו: יש בו נציגות של כל התורות הפילוסופיות, לא של אסכולה אחת. אנחנו מאוד פלורליסטים, והיינו פתוחים לתרבויות שונות".

חקר ראיית העולם ותולדות חייהם של פילוסופים רבים הביא אותו למסקנה ש"אחוז מפתיע של פילוסופים גדולים הם אנשים שסבלו ממוות של הורה או הורים בהיותם צעירים. מוות כזה תמיד משפיע על הילד, וההשפעה מערערת את חוש המציאות ומעוררת שאלות רבות". על העיסוק בפילוסופיה, שהיה בעבורו לדרך חיים, הוא אומר: "היה לי ברור שלא אוכל לעסוק בפילוסופיה רק כמקצוע. בעבורי הדרך היחידה היא הפיכת הפילוסופיה לתכלית ולייעוד המרכזי של חיי. משמעותה של הסינתיזה היא ללמוד וללמד פילוסופיה".