פרופ' אביטל גזית

תפקידים אקדמיים בארץ ובחו"ל

1966–1969 עוזר מחקר, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1972–1974 חבר צוות המחקר בתוכנית הביולוגיה הבינלאומית (חקר מערכות אקולוגיות – אגמים), אוניברסיטת ויסקונסין, מדיסון ויסקונסין, ארה"ב
1983–1991 מרצה, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1991– פרופ' חבר, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1996 חוקר אורח, אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה
1997–2001 ראש המכון לחקר שמירת הטבע, הפקולטה למדעי החיים, אוניברסיטת תל אביב
2002–2003 ראש המחלקה לזואולוגיה, הפקולטה למדעי החיים אוניברסיטת תל אביב
2004 ראש ועדת התוכנית ללימודי סביבה, ביה"ס ללימודי סביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב
2004–2009; 2011–2021 ראש התוכנית ללימודי סביבה, החוג ללימודי סביבה, ביה"ס לסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר, הפקולטה למדעים מדויקים, אוניברסיטת תל אביב

תפקידים אקדמיים נוספים

1992–1993 ראש האגודה לאקולוגיה ואיכות הסביבה
1992–1994 חבר בוועדה הישראלית, אדם וביוספירה
1993–1994 חבר ועדת שיפוט הצעות מחקר (אקולוגיה), האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
1993–1996 נציג אקדמיה בדירקטוריון חקר ימים ואגמים
1996–2007 חבר ועדת ההיגוי, המרכז הלאומי לחקלאות ימית, אילת
1999–2000 חבר בוועדה המדעית הבינלאומית של מחקר מים, אונסקו (ICSU)
2003–2009 חבר הוועדה לשיקום נחלים, מנהלת הנחלים, המשרד להגנת הסביבה

פעילות מקצועית ציבורית

1996–2006 חבר ועדת כינרת, אגן היקוות – אגם (ייעוץ לרשות המים)
2006–2020 חבר צוות ההיגוי לניטור הכינרת ואגן ההיקוות (ייעוץ לרשות המים)
2002 חבר בוועדה המדעית, רשות הטבע והגנים
2003–2007, ומ־2021 חבר הוועד המנהל, החברה להגנת הטבע
2003–2011 יועץ אקולוגי, רשות נחל קישון
2014– יועץ אקולוגי לקרן לשמירת השטחים הפתוחים, רשות מקרקעי ישראל
2015– יועץ אקולוגי להקמה ושיקום של בריכות חורף לרשויות מקומיות
2018– יועץ אקולוגי, בתי גידול לחים, צוות תכנון תוכנית מתאר ארצית 75 (חיפה – שער המפרץ)
2019– יועץ אקולוגי, צוות המדען הראשי, הקרן הקיימת לישראל

פרסים והוקרות

2010 פרס השר להגנת הסביבה למצוינות סביבתית בקטגוריית אישים בעלי הישגים יוצאי דופן
2019 תעודת הוקרה, היחידה האזורית לאיכות הסביבה בשרון, על תרומה לקידום איכות הסביבה והקיימות המקומית

את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר הקָליר ואחר כך למד בתיכון עירוני ה', שאותו הוא זוכר כבעל צוות מורים מעולה, בתוכם המורה לביולוגיה חיים ברטוב. גזית בחר במגמת הביולוגיה: "כבר אז ידעתי שזה התחום שארצה להכיר מקרוב".

בשנת 1964 נרשם ללימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. זכורים לו לטובה מוריו: "פרופ' היינריך מנדלסון, חתן פרס ישראל, האבא של כל הזואולוגים במדינת ישראל, פרופ' אמוץ זהבי מאבות שמירת הטבע, גם הוא חתן הפרס, וכן ד"ר חנן לוינסון, פרופ' לב פישלזון ופרופ' יהושע קוגלר". לאחר שסיים בהצטיינות המשיך לתואר שני בזואולוגיה, בהתמקדות בחרקי מים, בהנחיית פרופ' יהושע קוגלר. את עבודת המוסמך לתואר שני עשה אצל פרופ' קוגלר על קבוצת חרקי מים המכונה שעירי הכנף. "זו קבוצה שלא הכירו, קבוצה אחות של הפרפרים: לפרפרים יש קשקשים ולהם יש שערות". במסגרת העבודה בחן את מקווי המים ברחבי הארץ ויצר את התשתית להכרת הקבוצה הזאת. חקירת שעירי הכנף נמשכת עד היום בקרב תלמידי תלמידו, ד"ר ירון הרשקוביץ.

בשנת 1966 נישא לרמה לבית אגין (הכט), בת דגניה, וברבות השנים נולדו ילדיהם מאירה (מיקה), שמעון (מוני) ואילן, ותשעה נכדים.
"כשסיימתי את התואר השני הקימו את המעבדה לחקר הכינרת", מספר פרופ' גזית, "והזמינו את הפרופ' וילהלם רוֹדֶה (Rodhe) משוודיה, ראש האגודה האירופית ללִימְנוֹלוֹגיה – האקולוגיה של מקווי מים. פניתי אליו ושאלתי אם יסכים לקבל אותי כעוזר בהתנדבות, והוא שמח מאוד. וכך, שלושה חודשים ביליתי איתו ולמדתי את תחום הלימנולוגיה מפי הגבורה. היינו יוצאים בסירה לחקור את הכינרת ומבצעים מדידות שונות. אני עדיין זוכר איך הוא היה מצייר גרפים על נייר מילימטרי". בעקבות ההיכרות הזאת המליץ פרופ' רודה לאוניברסיטת ויסקונסין לקבל את גזית לדוקטורט. "אוניברסיטת ויסקונסין הייתה מובילה בתחום הזה", מסביר גזית. פרופ' ארתור הסלר (Hasler), ראש האגודה לזואולוגיה של ארה"ב, אשר תיאר בזמנו את תופעת הנדידה של דגי הסלמון בנחלים, קיבל את גזית לאוניברסיטה והנחה אותו לדוקטורט. "זכיתי להיות התלמיד האחד לפני האחרון שלו", מדגיש גזית. בין היתר כללו לימודי הדוקטורט בארה"ב הכשרה בכימיה ובפיזיקה של מים, נוסף על הידע הביולוגי שהיה ברשותו.

את הדוקטורט כתב גזית על ההשפעה של חומרים מחוץ לאגם על המאגר האורגני שבתוך אגם. "החומרים האָלוֹכְטוֹנִיִים – כלומר ממקור זר, בעיקר עלים – נשטפים עם הנֶגֶר העירוני אל האגם, ומפעילים את כל המערכת. אני זוכר שהייתי מתעורר לפנות בוקר בסופות גשם ואוסף את החומר שנאסף בשקי רשת בדרכו לאגם, כדי לערוך מאזן". המחקר הזה העניק לגזית הבנה במכלול התהליכים הביולוגיים הכימיים והפיזיקליים שמתרחשים באגם, הבנה שמסייעת בהכרת התמונה הכללית של השפעה חיצונית על מקווי מים. גזית מסביר: "בשטחים פתוחים טבעיים, החומרים שנכנסים לאגם הם חלק מהמאזן הטבעי שלו. אבל באזורים המושפעים מפעילות האדם חודרים למים חומרים בעודף וחומרים זרים כמו חומרי הדברה והזנה". גזית מדגיש כי עודף חומרים אורגניים כמו עלי שלכת עלולים להפר את האיזון באגם בשל השפעתם למשל על מאזן החמצן במים.

אחרי הדוקטורט הוצע לגזית להישאר לבתר־דוקטורט בוויסקונסין, במסגרת תוכנית ביולוגית בין־לאומית (IBP) שבה ערכו כמה צוותים בארה"ב מחקר השוואתי על כמה אגמים במקביל. "התוכנית הזאת הייתה חלוצה בהבנה של מערכות אקולוגיות, ושחקירתם דורשת לעבוד בצוותים, שבהם כל אחד מומחה לפן מסוים", מסביר גזית.

בשנת 1976 חזר ארצה והתקבל למכון לחקר שמירת הטבע בראשות פרופ' אמוץ זהבי. "פרופ' הסלר, ויותר מאוחר פרופ' זהבי, חינכו לכך שיש אחריות למדענים כלפי הציבור, ולכן מחובתם לחקור ולפרסם, אבל לא פחות מכך, עליהם להיות בקשר עם הציבור ולהעביר לו את המסרים ואת הידע. זה תאם לי מאוד". גישה זו הכתיבה במובהק את חייו המחקריים והציבוריים של פרופ' גזית, בין היתר בהיותו חבר שנים רבות בוועד המנהל של החברה להגנת הטבע וכן בפעולות שיורחבו להלן.

כחוקר עסק פרופ' גזית בשלושה תחומי מים עיקריים, ובהם ניכרות תרומותיו הן למחקר הן לסביבה בארץ: הנחלים, הכינרת, ובריכות החורף. "הנחלים באותה תקופה היו במצב נוראי של זיהום", מסביר גזית. "למשל, שכונת בבלי סבלה ממטרד ריח שפכים שעלה מהירקון ולא רצו לגור בה. התפיסה אז הייתה שהפתרון לזיהום הוא הרחקתו מהמקור ודילולו במים – שזו שגיאה". יחד עם תלמידיו הניח פרופ' גזית את התשתית להבנת מצב הנחלים בכל רחבי ישראל וכיצד אפשר לשקמם. את "בדיקת הבריאות" שמתבצעת לנחל הוא מסביר: "אתה מתאר את האורגניזמים בנחל ובודק מי נמצא ומי חסר. כך אפשר להבין ממה הנחל סובל".

התחום השני היה כאמור הכינרת, בייחוד האזור הרדוד. "חוקרי אגמים בדרך כלל יוצאים למחקר בסירה. אבל באופן הזה אתה פוסח על המים הרדודים. אני נכנסתי ברגל עם תלמידיי למים הרדודים וגילינו עולם מדהים, שם נעשית עיקר פעילות הרבייה של הדגים: חלקם מטילים על אבנים, חלקם חופרים גומות קינון, יש שמתחבאים בין הסלעים". את ההבנה שפעילות ביולוגית קריטית מתרחשת דווקא במים הרדודים השתדל פרופ' גזית להעביר לאנשי מנהלת הכינרת, בין היתר באמצעות סיורים בשטח, והוא הדגיש בפניהם את החשיבות של שימור החופים.
על בריכות החורף, התחום השלישי, מסביר גזית: "זה ערך טבע שהלך ונעלם כי חשבו שהוא רק מקום של יתושים וצפרדעים. אבל בריכת החורף היא גוף מים שיש בו מגוון ביולוגי יוצא דופן, בין השאר משום שחסר בו מרכיב מרכזי שקיים בגופי מים קבועים – דגים. היעדרם של טורפים אלה מאפשר למגוון של יצורים לשגשג. יש יצורים שמתקיימים רק בבריכות החורף, והם פיתחו בתהליך האבולוציה מנגנונים לעבור את הקיץ: הם משאירים אחריהם ביצים עמידות ליובש, בדיוק כמו זרעים. כשמגיע החורף הן בוקעות". בבריכת החורף הוא גם רואה עזר לימודי ראשון במעלה לילדים ונוער. בארבעים שנות מחקרו נוצרה מהפכה בנושא זה בערים רבות ברחבי הארץ, המעוניינות כיום להקים בריכות חורף בתחומן ולשומרן.

פרופ' אביטל גזית שימש בהוראה יותר מארבעים שנה. הוא לימד באוניברסיטת תל אביב את תחומי הלימנולוגיה ובריכות החורף, כולל סיורי שטח. תלמידיו מבוקשים כיום כאקולוגים בסקרים ארציים ובגיבוש תוכניות לשיקום הטבע ולשמירה עליו.

אחרי פרישתו נתבקש לעמוד בראש הוועדה לגיבוש תוכנית ללימודי סביבה בבית הספר פורטר באוניברסיטת תל אביב, והוא אף עמד בראש התוכנית לתואר שני במשך שנים רבות. היום, בגיל 80, הוא עדיין פעיל: הוא מעורב בתוכנית מתאר ארצית (תמ"א 75) הפועלת להוציא את המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה ולהקים מטרופולין חדשני חובק טבע. גזית משמש בתוכנית מומחה לבתי גידול לחים.

"כל חיי המחקריים עסקתי בשמירת הטבע והסביבה", הוא מסכם. "לא מעט נעשה בידי הגופים האמונים על שמירת הטבע והסביבה אבל זה עדיין לא מספיק. יש לנו עוד משימה גדולה לפנינו, לדורות הבאים, שיזכו לגופי מים בריאים".