אריה סיון

פרופ' זיוה שמיר, יו"ר, פרופ' דבורה ברגמן, פרופ' אורציון ברתנא

אריה סיון, מהאבות המייסדים של השירה הישראלית, התחיל את דרכו בשירה העברית בקו-התפר שבין דור המאבק על עצמאות ישראל ל"דור המדינה": את שיריו הראשונים הוא כתב ופרסם ערב הכרזת המדינה, בעודו לוחם עם חבריו בפלמ"ח, שלוקחו כמוהו אל המלחמה היישר מספסל הלימודים.

לאחר קום המדינה היה סיון מראשי חבורת "לקראת", שחוללה מהפכה בספרות העברית וחתרה לשירה פשוטה, אישית ומאופקת יותר מהמקובל בדור שלונסקי-אלתרמן, לשירה שהריתמוס שלה זורם באופן חופשי ובלתי מאולץ, כמו שזורמת התודעה. הוא וחבריו ביקשו להביא משבי רוח מן השירה האנגלו-אמריקנית המודרנית אל נופי הארץ ואל המורשת העברית.

נופי שירתו של סיון הם בעיקרם נופי השכונה העירונית והמושבה, ולא אחת הם מתרפקים על שנות השלושים – על נופים פיזיים ואנושיים תמימים למראה, שכבר אבדו לבלי שוב. זוהי שירה המעניקה נפח ומשמעות למצבים שגרתיים ולרגעים שגרתיים (כרחצה בים, נהיגה בדרך, ישיבה בגן-ציבורי), וצובעת אותם בצבעים בלתי-שגרתיים. זוהי שירה המגלה יחס חיובי להנאות הגוף והנפש שהטבע מזַמן, ופורסת מניפת נופים ומצבים ישראליים טיפוסיים, תוך שילוב תמונות מן המקרא ומספרות העולם. שירת סיון מקשרת את המצב הישראלי הקולקטיבי לביוגרפיה האישית, האותנטית, ולזו המיתית, המעוגנת בסיפורי קדומים.

סיון מתחבט בשירתו בנושאי זהות בוערים וחשובים. שירתו מקדשת את ערכי החיים, ומנסה לפרש פרשות מן ההיסטוריה הציונית כאילו חווה אותן המשורר וחזה אותן מבשרו. שירתו אינה מטיפה לדרך אחת, ואין לה פתרונות חד-משמעיים. זוהי שירה מתלבטת, המיטיבה להביע את הסבל ואת הטרגיות שבחיים באין שלום.

לשון שירתו של סיון עשירה, אך אינה מתהדרת בידענות, והיא מצטיינת בדיוק סמנטי ורגשי ובשילוב בין ההווה לתרבות העברית לדורותיה. לשונו משקפת את כל רובדי השפה העברית, למן התנ"ך וספרות חז"ל ועד ללשון הספרות העברית החדשה וללשון היום-יום והעגה. זוהי לשון צנועה, אמיצה, ישרה ואמינה - ללא ססמאות. סיון כותב אמנם כמשיח לפי תומו וכדבר איש עם רעהו, אך עם זאת הוא מציב לפני קוראיו אתגרים ומשדר להם מסרים טעוני פענוח, כבשירו "שרוליק" המקשר בין טעות טריוויאלית מחיי היום-יום למשמעיה הטרגיים של ההיסטוריה הלאומית:

יְהוּדִיָּה אַחַת, זְקֵנָה, עַל פִּי קוֹלָהּ
מַטְרִידָה אוֹתִי בַּטֶּלֶפוֹן בִּצְעָקָה נוֹאֶשֶׁת
"שׂרוּלִיק" – דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

בּיאלִיק, יִתָּכֵן, הָיָה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלָהּ אֶת הַשְּׁכִינָה
הַמְּבַקֶּשֶׁת אֶת בָּנֶיהָ, אַלְתֵרְמַן
שׁוֹמֵעַ צְעָקָה פטתית אֶל הַמֵּת-הַחַי
וְעַמִּיחַי – אוּלַי תִּזְכֹּרֶת לְאוֹתָם
יְמֵי הָרַחֲמִים. אֲנִי
אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהַפְלָגוֹת כָּאֵלָה.
אֲנִי יָכוֹל רַק לְהָרִים אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, לְמַלְמֵל
טָעוּת, גְּבֶרֶת, וּלְקַוּוֹת
כִּי קַו הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִּי לֹא יֵחָסֵם
וְכֵן לִתְהוֹת, בַּפַּעַם הַמֵּאָה,
אִם שׂרוּלִיק, יִשְׂרָאֵל, עוֹדֶנּוּ בַּחַיִּים
אוֹ נִסְפָּה, עִם שֶׁשֵּׁת הַמִּילְיוֹנִים, בַּשּׁוֹאָה.

לעתים שיריו של אריה סיון טעונים באירוניה, כבמיטב שירת "דור המדינה", שהמירה את הפתוס הרוסי באירוניה מערבית, אנגלו-אמריקנית; לעתים אלה שירי מחאה מעודנים, המבטאים כאב על מעשי עוולה ואיוולת במישור הפרטי והכללי, ומגלים אמפתיה כנה כלפי המקופחים ומוכי הגורל. גם אותם שירים שאפשר לכנותם "שירים פוליטיים" אינם מציגים את מצבנו בצבעי "שחור-לבן" והם מתרחקים מן הפלקטיות כמפני האש. השירים משקפים את מורכבות החיים בארץ ובמרחב השמי, כשפי שעולה משירו "לחיות בארץ-ישראל":

לִהְיוֹת דָּרוֹּךְ כְּמוֹ רוֹבֶה, הַיָּד
אוֹחֶזֶת בּאֶקְדָּח, לָלֶכֶת
בְֹּשורָה סְגורָה וַחֲמוּרָה, גַּם לְאַחַר
שֶׁהַלְּחָיַיִם נִמְלאוֹת אָבָק
וְהַבָּשָֹר הוֹלֵךְ וָסָר, וְהָעֵינַיִם מִתְקַֹשּוֹת
לִדְבּוק בַּמַּטָּרָה.

יֶשְנָהּ אִמְרָה: אֶקְדָּח טָעוּן
סוֹפוֹ לִירוֹת. טָעוּת.
בְּאֶרֶץ-יִשְרָאֵל הַכֹּל יָכוֹל לִקְרוֹת:
נוֹקֵר שָבוּר, קְפִיץ חָלוּד

אוֹ הוֹרָאַת בִּטּוּל בִּלְתִּי-צְפוּיָה
כְּפִי שֶאֵרַע לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה.

בשנים האחרונות סיון מרבה לכתוב על תהליכי ההזדקנות ועל גזר דינו של החלוף, אך שיריו אינם ניהיליסטיים או מרירים, כי אם מכירים את משמעות החיים ומקבלים את הדין בהבנה ובחכמה.

סיון הוציא עד כה שישה-עשר ספרי שירה, בהם שני אוספים. פרס ישראל הוא גולת הכותרת ברשימת הפרסים וציוני ההוקרה שהוענקו לו והעמידוהו בקדמת הבמה של התרבות העברית-ישראלית.

על כל אלה הוחלט להעניק לאריה סיון פרס ישראל בתחום השירה לשנת תש"ע.

אריה סיון הוא מחשובי המשוררים בני דור המדינה ואחד האבות המייסדים של השירה הישראלית. שירתו קשורה לנופי הארץ, לאנשיה, לעיר הולדתו תל אביב ולמאבקה של ישראל על קיומה ועל כינון חברה צודקת. לשון כתיבתו משקפת את רובדי העברית מן התנ"ך ועד לשפת היום-יום. אריה סיון לימד ספרות בבתי ספר תיכוניים במשך כארבעה עשורים, ונטע את אהבת הספרות והעברית בלבותיהם של אלפי תלמידים. 

אריה סיון מתגורר ברמת השרון, נשוי לעתידה, אב לחיים בומשטיין ולאלוף בן וסב לשלושה נכדים.

ציוני דרך בחייו

1929 נולד בתל אביב.
1947 מסיים את לימודיו בגימנסיה "שלווה", מתגייס לפלמ"ח ולוחם במלחמת השחרור.
1948 שירו הראשון, "מסע לילי", רואה אור בעיתון "דבר".
1950 נמנה עם מייסדי חבורת המשוררים "לקראת" ושותף בעריכת ביטאונה.
1953 מפרסם ספר שירה משותף עם נתן זך ועם משה דור, "בשלושה".
1953 מסיים את לימודי הספרות העברית והלשון באוניברסיטה העברית בירושלים.
1955 מתחיל ללמד ספרות בתיכון בקיבוץ גבעת השלושה.
1956 מתחיל ללמד גם ב"אורט" הרצליה ובבית הספר "כצנלסון".
1956 משתתף במבצע סיני.
1963 מפרסם ספר שירה ראשון, "שירי שריון".
1990 פורש לגמלאות מההוראה אחרי שלושים וחמש שנים בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא.
1992 מפרסם את הרומן הבלשי "אדוניס".
2009 מפרסם את ספר השירה החמישה עשר, "על ים ועל חול".