כמן כן פרסמה פרופ' אניטה שפירא עשרות מאמרים בכתבי עת מקצועיים, פרקים בספרים וביקורות ספרים, ומ-2001 היא עורכת (עם דרק פנסלר) את כתב העת Journal of Israeli History.
חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ח בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל.
פרופ'
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' אברהם גרוסמן, יו"ר, פרופ' אפרים דוד, פרופ' שולמית וולקוב, פרופ' שמואל פיינר
פרופ' אניטה שפירא מאוניברסיטת תל-אביב היא אחד ההיסטוריונים החשובים והמשפיעים ביותר בימינו על חקר ההיסטוריה היהודית והישראלית במאה העשרים. ספריה ומאמריה האקדמיים הותירו חותם עמוק על המחקר המדעי ועל השיח האינטלקטואלי הציבורי של אחת התקופות המהפכניות, הסוערות והיצירתיות בתולדות עם ישראל, והניחו יסודות מוצקים לחקר תולדות הציונות.
את ראשית צעדיה בחקר תולדות עם ישראל הקדישה פרופ' שפירא לתולדות הציונות והיישוב החדש בארץ-ישראל. היא התמקדה באותה עת בהיסטוריה החברתית של היישוב (בשנות ה-20 וה-30), במאבקים לעבודה עברית כמשקפים את ההתייחסויות האידיאולוגיות, החברתיות והכלכליות של הזרמים השונים ביישוב, בתנועת הפועלים והרביזיוניסטים ובמציאות החיים של פועלים ואיכרים בארץ-ישראל. בהמשך עסקה פרופ' שפירא בתחומי מחקר מגוונים, מהיסטוריה אינטלקטואלית ותרבותית, דרך היסטוריה חברתית ופוליטית ועד היסטוריה צבאית. הנושאים המרכזיים במחקריה הם העבודה העברית, הבעיה הערבית, העימותים הפנימיים על הדרכים להפיכת הרעיון הציוני לממשות והדינמיות של הזהות הישראלית. בעיוניה בסוגיות אלו היא מאירה ומלבנת את האתוסים שעיצבו את אופני ההתמודדות של הציונות כתנועה לאומית עם קשיי הגשמה שנערמו לפתחה וטווה ביד אמן את המתח המתמיד בין אוויר הפסגות לבין המציאות הקשה והדחוסה. תשומת לב מרובה הקדישה פרופ' שפירא לחקר קורותיהם ועולמם האידיאי של חברי תנועת העבודה שהיו פזורים ברחבי הארץ, ייסוריהם ולבטיהם בהקשרים שונים.
התמורה המהפכנית שחוללה תופעת הלאומיות בעם היהודי והנכונות האקטיבית שהתרקמה בו במאמץ לנטוש את סלידתו בת הדורות של היהודי מפני השימוש בכוח הם עניינו של אחד מהחשובים במחקריה של פרופ' שפירא – "חרב היונה". בתנופה רחבת יריעה ובדיוק שיטתי היא סרטטה את השינויים במקומו ובתפקידו של גורם הכוח בתנועה הציונית וביישוב בין השנים 1948-1881. שינויים אלה השפיעו על תפיסות המוסר, על נורמות ההתנהגות, על סדרי הקדימויות, על אופני העימות עם הערבים ועל הגדרת האינטרסים הציוניים ועל דרכי הוצאתם אל הפועל. לצורך מחקריה היא עשתה שימוש חדשני בעושר גדול של מקורות היסטוריים, סוציולוגיים, תרבותיים וספרותיים.
סגולותיה הייחודיות של פרופ' שפירא כהיסטוריונית החושפת ויכוחים ציבוריים ועולמות נפשיים נתגלו לציבור הקוראים המשכיל בספרי הביוגרפיה המרתקים שכתבה במיטב כישרונה הספרותי על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון.
פרופ' שפירא עמדה בראש הפרויקט הבינאוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, שבמסגרתו יצאו לאור 12 ספרים שעניינם עלייה והצלה של קהילות שונות מאירופה ומארצות האסלאם וקליטתן בארץ-ישראל מאז שנות ה-30 ועד שנות ה-50. מפעל רב ממדים זה העמיד דור של חוקרים בתחום ההיסטוריה של היישוב ומדינת ישראל.
פרופ' שפירא תרמה רבות כמורה וכמחנכת והקימה דורות של תלמידים וחוקרים מהשורה הראשונה בתחום תולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. הישגיה האקדמיים המרשימים הקנו לה מעמד של בכורה בארץ ומחוצה לה.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' אניטה שפירא ראויה לפרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח.
קורות חיים
אניטה שפירא – פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב – היא מחשובי החוקרים של תולדות היישוב במאה העשרים. במחקריה המקיפים על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון, לצד ספרים אחרים ומאמרים רבים, היא הניחה יסודות בחקר הציונות והאירה נושאים מנקודות מבט מקוריות ומעמיקות. כמו כן היא העמידה תלמידי מחקר רבים ומילאה שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים.
פרופ' שפירא מתגוררת בתל אביב. היא נשואה לשמריהו, אם לערן, להילי ולעמרי וסבתא לחמישה נכדים.
לימודים והשתלמויות
1964 תואר ראשון (בהצטיינות) בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב
1968 תואר שני (בהצטיינות) בהיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל אביב
1974 תואר דוקטור בהיסטוריה (בציון "מעולה"), אוניברסיטת תל אביב
תפקידים אקדמיים בארץ
1969–1974 אסיסטנטית בחוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב
1974– מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב (מ-1985 פרופסור מן המניין)
1978–1982 ראש המכון לחקר הציונות ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל אביב
1982–1989 ראש הפרויקט הבין-אוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה
1990–1995 דיקן הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב
1995– מופקדת על הקתדרה ע"ש מרנפלד לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב
2000– ראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל אביב
2003– עמיתה במכון למחקרים מתקדמים, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בחו"ל
1985 חונכת הקתדרה לציונות, אוניברסיטת ישיבה, ניו יורק, ארה"ב
1989–1990 עמיתה אורחת, מכון אננברג, פילדלפיה, ארה"ב
2004–2005 עמיתה אורחת, המרכז ללימודי יהדות, אוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב
2007 חונכת הקתדרה ללימודי ישראל, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארה"ב
תפקידים אחרים
1982–1989 חברה בחבר הנאמנים, בית התפוצות, תל אביב
1982–2002 סגנית היו"ר בחברה ההיסטורית הישראלית
1985–1989 חברה בוועדה לתכנון ולתקצוב, המועצה להשכלה גבוהה
1987–1990 יו"ר מועצת המנהלים בהוצאת "עם עובד"
1996–1999 מייסדת ויו"ר של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל
1998–1999 יו"ר מועצת המנהלים, יד חיים ויצמן
2002–2006 חברת המועצה להשכלה גבוהה
2002–2008 נשיאת קרן הזיכרון לתרבות יהודית
אותות הוקרה, תעודות ופרסים
1977 פרס יד בן צבי בעבור הספר "המאבק הנכזב"
1992 פרס "עם עובד" לספר עיון בעבור "חרב היונה"
1993 פרס ה-"National Jewish Book Award" בעבור"Land and Power" ("חרב היונה")
2004 פרס זלמן שז"ר להיסטוריה יהודית בעבור הספר "יגאל אלון אביב חלדו"
2005 פרס הרצל על הצטיינות בחקר הציונות
מפעל חיים
"כבר כנערה צעירה ידעתי שאעסוק בהיסטוריה. אהבתי היסטוריה, הרביתי בקריאה, וגם מרומנים או מסיפורים הייתי מצליחה לדלות את הרקע ההיסטורי", אומרת הפרופ' אניטה שפירא, מהחוקרים הבולטים של תולדות הציונות.
אניטה שפירא נולדה בוורשה שבפולין ב-1940, ושרדה עם משפחתה לאחר השואה. לאחר פוגרום קיאלצה ב-1946 עזבה המשפחה את פולין, ועלתה ארצה דרך צרפת באניית מעפילים. הם השתקעו בתל אביב, ושם נשאו ההורים משרות פקידות צנועות. אניטה סיימה את לימודי התיכון, ולאחר שירות צבאי בחיל האוויר נישאה והתחילה ללמוד היסטוריה כללית וסוציולוגיה בשלוחת האוניברסיטה העברית בחיפה (לימים אוניברסיטת חיפה). כעבור שנתיים שבה עם בעלה למרכז הארץ והשלימה את הלימודים באוניברסיטת תל אביב. "מכיוון שבאוניברסיטה הצעירה לא היה עדיין שילוב של לימודי סוציולוגיה והיסטוריה, השלמתי את התואר בלימודי היסטוריה של עם ישראל, תחום שהגעתי אליו די במקרה", היא מספרת.
עם השלמת התואר התחילה שפירא ללמד היסטוריה בתיכון, ומיד ניגשה גם ללימודי התואר השני. בעבודת המחקר שלה, בהדרכת הפרופ' שלמה נאמן, יישמה מתודולוגיה שלמדה על אודות תנועת הפועלים באירופה במאה ה-19 לחקר גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. "כל מה שחשבתי קודם על מחקר היסטורי היה מוצלח פחות מהמציאות", אומרת שפירא. "נתפסתי בקסמו של החומר, ובכל גילוי שגיליתי חשתי כילדה שפותחת אריזת מתנה נהדרת".
בעבודת הדוקטור שלה, בהדרכת הפרופ' דניאל קארפי, חקרה שפירא את המאבקים לעבודה עברית בשנות ה-20 וה-30, ובדקה כיצד שיקפו המאבקים האלה את העמדות האידיאולוגיות, החברתיות והכלכליות של זרמים שונים ביישוב כלפי היחסים בין יהודים לערבים. "זהו מחקר שהיה תוצאה של תקופה", היא אומרת. "שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים הפכה בעייתם של ערביי ישראל אקטואלית, והנושא של העבודה העברית קיבל נקודת מבט חדשה". עבודת הדוקטור קיבלה ציון "מעולה", וראתה אור בספר "המאבק הנכזב".
תוך כדי העבודה על הדוקטורט התוודעה שפירא לדמותו של ברל כצנלסון, שהיה מראשי תנועת העבודה. "עניין אותי הניגוד לכאורה בין הדימוי הציבורי שלו, של דמות מורמת מעם, לבין הדמות שהשתקפה ממסמכי התקופה, של אדם שספג לא מעט אכזבות, ושיריביו לא היססו להתעמת עמו ולקרוא תיגר על השקפותיו". מחקרה המקיף על כצנלסון ראה אור בביוגרפיה המעמיקה "ברל", שזכתה להצלחה רבה ואף תורגמה לשלוש שפות.
לאחר מחקרה על ברל כצנלסון פנתה שפירא לחקור את דמותו של מנהיג אחר מתנועת העבודה – מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. תוך כדי המחקר על אלון כתבה את הספר "חרב היונה" העוסק בלבטי התנועה הציונית בעניין השימוש בכוח ובעימותים הפנימיים בין הכורח להיות חזק ולהכשיר דור של לוחמים לתשוקה להיות צודק ולחנך אנשים צעירים בעלי מצפון רגיש. "הספר הזה פשוט ביקש להיכתב קודם, מתוך החומרים שעסקתי בהם במחקריי", אומרת שפירא.
הביוגרפיה של יגאל אלון שכתבה שפירא, "אביב חלדו", ראתה אור לאחר כעשרים שנות מחקר וכתיבה לא רציפים, וגם היא זכתה לשבחים רבים. בתקופת העבודה הממושכת על הספר ראיינה פרופ' שפירא כמה פעמים את חברו של יגאל אלון, יצחק רבין, בעת שהיה שר ביטחון. לאחר רצח רבין ב-1995 ביקשה אלמנתו, לאה, משפירא לסייע בהנצחתו ובשימור חומרים היסטוריים שהותיר. כך ייסדה שפירא את מרכז רבין לחקר ישראל. היא עמדה בראש המרכז שלוש שנים, וממשיכה לשמש יועצת מדעית למוזיאון ההולך ונבנה.
במחקרים אחרים נגעה שפירא גם בתחומים היסטוריים הקשורים לעברה האישי ולתולדות משפחתה. היא בחנה את השפעת השואה וניצוליה על עיצוב הזיכרון ההיסטורי בישראל, וכן עמדה בראש המיזם הבין-אוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה, שבמסגרתו יצאו לאור שנים-עשר ספרים בנושאי הצלה, עלייה וקליטה של קהילות יהודיות שונות.
פרופ' שפירא העמידה תלמידים רבים, והיא משקיעה זמן רב ומאמץ בעבודה עם תלמידיה על מחקריהם. "זה אחד התפקידים החשובים של מורה באוניברסיטה היום", היא אומרת, "ואני רואה ברכה בעמלי. בעשור האחרון אני יו"ר פורום חוקרים צעירים מכל תחומי המחקר ומכל האוניברסיטאות העוסקים בציונות, ביישוב ובישראל, וזה אחד המפעלים החשובים ביותר מבחינתי".
"חקר ההיסטוריה וטיפוח הלימודים של תולדות היישוב חשובים מאין כמותם", מסכמת שפירא. "מדינת ישראל, על אף מגרעותיה, היא סיפור הצלחה מעורר השתאות, ומעטים הם הנושאים המסעירים כמו תולדות העם היהודי במאה העשרים. הכרת העבר תסייע לנו לגבש זיכרון היסטורי קולקטיבי, תפרה את תרבותנו ותשפר את הבנת המציאות שלנו בהווה".
פרסומים נבחרים
-
- 1977 המאבק הנכזב, עבודה עברית, 1939-1929
- 1980 ברל (ביוגרפיה של ברל כצנלסון; יצא גם בתרגום לאנגלית, לגרמנית ולרוסית)
- 1985 מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח
- 1989 ההליכה על קו האופק (אסופת מאמרים)
- 1992 חרב היונה (יצא באנגלית בכותרת Land and Power)
- 1997 יהודים חדשים, יהודים ישנים (אסופת מאמרים)
- 2004 יגאל אלון: אביב חלדו, ביוגרפיה (יצא באנגלית בכותרת Yigal Allon: Native Son)
- 2006 התנ"ך והזהות הישראלית, מסה
- 2007 יהודים, ציונים ומה שביניהם (אסופת מאמרים)
- 2005 L'imaginaire d'Israel – Histoire d'une culture politique (אסופת מאמרים שתורגמו מעברית)
-
- 1984 איגרות ברל כצנלסון, 1930–1937
- 1982–1985 הסדרה "סוגיות בתולדות הציונות והיישוב"
- 1990–2004 סדרת ספרי הפרויקט הבין-אוניברסיטאי לחקר מערכות ההעפלה
- 1990 "העליה השניה", הרצאות ברל כצנלסון בפני הבחרות הסוציאליסיטית, 1928 (עם נעמי אביר)
- 1994 ציונות ודת (אסופת מאמרים; עם שמואל אלמוג ויהודה ריינהרץ)
- 1998 עצמאות – חמישים השנים הראשונות (אסופת מאמרים)
- 2000 עידן הציונות (אסופת מאמרים; עם יהודה ריינהרץ ויעקב הריס)
- 2001 מדינה בדרך, החברה הישראלית בעשורים הראשונים (אסופת מאמרים)
- 1996 Essential Papers on Zionism (with J. Reinharz)
- 1998 Zionism and Religion (Essays; with S. Almog & J. Reinharz)
- 2004 Israeli Identity in Transition (Essays)