חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ט בתחום חקר הארכאולוגיה.
פרופ' אמנון בן־תור נמנה עם השורה הראשונה של הארכאולוגים הישראלים בדורנו. מחקריו, שפורסמו במאמרים ובספרים, זכו למוניטין בינלאומי ורבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל עבור חוקרים בארץ ובעולם.
בראשית דרכו האקדמית זכה אמנון בן־תור להיות תלמידם של כמה מהאבות המייסדים של הארכאולוגיה הישראלית, ובתוכם פרופ' רות עמירן, פרופ' נחמן אביגד ופרופ' יגאל ידין. עבודת הדוקטור שלו על קשרי החוץ של ארץ ישראל באלף השלישי לפנה"ס (תקופת הברונזה הקדומה) הניבה שורה של מאמרים חשובים וכן מונוגרפיה מיוחדת על אודות טביעות חותם מתקופה זו שנתגלו באתרים ברחבי הארץ. מאז, במשך כמעט חמישה עשורים, הוא עוסק בניהול חפירות ארכאולוגיות, בפרסום ממצאים מדעיים, ובהכשרת דורות של תלמידים וחוקרים בשדה ובקמפוס האוניברסיטה העברית.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' יוסי כץ, יו"ר, פרופ' אליעזר אורן, פרופ' עוז אלמוג, פרופ' נעמה גורן ענבר
פרופ' אמנון בן־תור נמנה עם השורה הראשונה של הארכאולוגים הישראלים בדורנו. מחקריו, שפורסמו במאמרים ובספרים, זכו למוניטין בינלאומי ורבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל עבור חוקרים בארץ ובעולם.
בראשית דרכו האקדמית זכה אמנון בן־תור להיות תלמידם של כמה מהאבות המייסדים של הארכאולוגיה הישראלית, ובתוכם פרופ' רות עמירן, פרופ' נחמן אביגד ופרופ' יגאל ידין. עבודת הדוקטור שלו על קשרי החוץ של ארץ ישראל באלף השלישי לפנה"ס (תקופת הברונזה הקדומה) הניבה שורה של מאמרים חשובים וכן מונוגרפיה מיוחדת על אודות טביעות חותם מתקופה זו שנתגלו באתרים ברחבי הארץ. מאז, במשך כמעט חמישה עשורים, הוא עוסק בניהול חפירות ארכאולוגיות, בפרסום ממצאים מדעיים, ובהכשרת דורות של תלמידים וחוקרים בשדה ובקמפוס האוניברסיטה העברית. חפירותיו האירו פרקים שונים בתרבותה החומרית של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל. בד בבד עם מחקרי השדה והתיעוד המדעי חיבר פרופ' בן־תור שורה של מחקרים עיוניים בנושאים רבים ומגוונים בתחום האומנות והגילוף בכנען ובמזרח הקדום, ובתחום הזיקה בין הממצא הארכאולוגי לסיפור המקראי, וכן מחקרים בכרונולוגיה של תקופות הברונזה התיכונה והברזל.
בראשית שנות השבעים החל בן־תור לחפור בתל ירמות שבשפלת יהודה, והיה הראשון שעמד על אופייה של העיר הגדולה והמרשימה מתקופת הברונזה הקדומה ששרידיה נחשפו במקום. זמן קצר לאחר מכן ניהל עם פרופ' טרודה דותן מספר עונות חפירה באתינו (Athienou) שבקפריסין – חפירה שהניבה שרידים חשובים השופכים אור על התרבות החומרית בקפריסין ועל קשרי התרבות והכלכלה עם ארץ ישראל בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת. בשנים 1975–1987 עמד פרופ' בן־תור בראש פרויקט מחקר אזורי חלוצי ורחב היקף בעמק יזרעאל. פרויקט זה התנהל ברוח הארכאולוגיה המרחבית המודרנית, שאחד מסימני ההיכר שלה הוא התפיסה שלא די לחקור אתר בודד, חשוב ככל שיהיה, במנותק מסביבתו. בפרויקט זה נחפר יישוב מרכזי, תל יקנעם, וכן שני אתרי משנה סמוכים: תל קירי (בקיבוץ הזורע) ותל קשיש במערב העמק. כהשלמה לחפירה נערך סקר ארכאולוגי באזורים הסמוכים לאתרים הללו. תוצאות המחקר החשוב הזה פורסמו במפורט על ידי פרופ' בן־תור ומשלחתו בחמישה כרכים.
גולת הכותרת בעבודתו המדעית של פרופ' בן־תור היא חפירותיו בתל חצור, האתר שבו שכנה הגדולה שבערי כנען באלף השני לפנה"ס, ואחת הערים החשובות בממלכת ישראל בימי הבית הראשון. את התל הכיר בן־תור היטב עוד משנות עבודתו באתר בהנהלתו של פרופ' ידין, ואליו שב, הפעם כמנהל מפעל החפירות בשנת 1990. פרויקט החפירות החשוב הזה נמשך ברציפות עד עצם היום הזה. ממצאי המשלחת הארכאולוגית בראשות פרופ' בן־תור בחצור מרשימים ביותר. בראש התל נחשף מכלול מפואר של מבני ציבור שנבנו על ידי מלכי חצור. הם כוללים בין השאר שורת מקדשים וארמון אדיר ממדים. במבנים שנחשפו נמצאו אוצרות אומנות יחידאיים וכן מספר תעודות שנכתבו בכתב היתדות בשפה האכדית, שהייתה באותה עת שפת התקשורת בכל מרחב הסהר הפורה. מעל חורבות האקרופוליס הכנעני התגלו מבנים מפוארים שנבנו על ידי מלכי ישראל ובהם שפע של חפצי יום־יום. ממצאים אלה משקפים היטב את מעמדה המרכזי של חצור הישראלית בצפון הארץ, ולא פחות מכך את עוצמתה של הממלכה שבנתה את המקום.
תרומתו המדעית של פרופ' בן־תור באה לביטוי בתיעוד קפדני ופרסום שיטתי של ממצאי החפירות, לרבות אלה שנערכו בהנהלת יגאל ידין. בימים אלה הוא עמל על הכנת הכרך השמיני בסדרה המרשימה של פרסומי משלחת חצור. הוא גם משקיע מאמצים רבים – כולל גיוס משאבים – להפיכת תל חצור לאתר לאומי שיהיה נגיש לקהל הרחב. מאמציו להנחיל לקהל הרחב את המורשת הקדומה שנחשפה בחפירותיו הביאו בסופו של דבר לכך שבשנת 2005 הכריז אונסקו על תל חצור כאתר מורשת עולמית שיש לשמרו ולטפחו למען הדורות הבאים.
פרופ' בן־תור קנה לעצמו שם גם כמורה מחונן. הוא העמיד שורה של תלמידי מחקר, שאחדים מהם נעשו לחוקרים בעלי מעמד אקדמי. מן הראוי לציין כי אמנון בן־תור שימש ראש המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, כיהן כחבר במועצה הארכאולוגית ובהנהלה המדעית של מוזאון ארצות המקרא ולאחרונה אף נבחר ליו"ר הוועד המנהל של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. מעמדו הבינלאומי הגבוה משתקף בין השאר בהרצאות רבות שנתן בכינוסים מדעיים, בכהונתו כמרצה אורח באוניברסיטאות מובילות בעולם, ובתואר דוקטור לשם כבוד שאותו קיבל (ב-1999) מאוניברסיטת קומפולטנזה שבמדריד. בן־תור הוא גם חתן פרס "פרשיה שימל" (בשנת 2000) מטעם מוזאון ישראל על תרומתו לארכאולוגיה של ארץ ישראל.
לאות הוקרה על הישגיו ותרומתו הסגולית של פרופ' בן־תור לקידום הארכאולוגיה בארץ ישראל ובכלל, מצאנו אותו ראוי ביותר לקבל את פרס ישראל.
קורות חיים
אמנון בן־תור הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית, מגדולי הארכאולוגים הישראלים של ימינו, תלמידם המובהק של ראשוני הארכאולוגים הישראלים, בהם יגאל ידין ורות עמירן. פרופ' בן־תור הוא בעל מעמד בולט ומוניטין בינלאומי ונמנה עם החוקרים המובילים את המחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל. במשך כחמישה עשורים הוא עסק במחקר ובניהול חפירות ארכאולוגיות, ובראשם מפעל החפירות החשוב בחצור. הוא העמיד דורות של תלמידים והכשיר את הדור הבא של החוקרים.
פרופ' אמנון וד"ר דפנה בן־תור מתגוררים בירושלים. הם הורים לענת ותמר וסבים לנכדים.
לימודים
1957–1958 תואר ראשון, ארכאולוגיה והיסטוריה של עם ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים
1960–1962 תואר שני, ארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1966–1969 תואר דוקטור (בהצטיינות יתרה), ארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בארץ ובחו"ל
1969–1978 מרצה, החוג לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים (מ־1973 מרצה בכיר)
1974 חוקר אורח, המכון ללשונות ולתרבויות המזרח הקרוב, אוניברסיטת הרווארד
1974–1977 ראש החוג לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1977– מנהל פרויקט מחקר ארכאולוגי אזורי "עמק יזרעאל המערבי"
1978– פרופסור באוניברסיטה העברית (מ־1984 מן המניין, מ־2004 בגמלאות)
1979–1980 פרופסור אורח, אוניברסיטת פנסילבניה
1979 פרופסור אורח, מכללת דרופסי (Dropsie), פילדלפיה
1980 פרופסור אורח, אוניברסיטת מרילנד
1985–1986 עמית מחקר ופרופסור אורח, אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
1986 פרופסור נלווה, אוניברסיטת קולומביה
1988–2004 מחזיק הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל על שם יגאל ידין
1991–1992 עמית מחקר ופרופסור אורח, אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
1992–1996 ראש המכון לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1997–1998 עמית מחקר, אוניברסיטת פנסילבניה
1999 דוקטור של כבוד, אוניברסיטת קומפולטנזה, מדריד
2000 פרס פרסיה שימל (Percia Schimmel) בארכאולוגיה
2001–2002 עמית מחקר, מכללת סנט ג'ון, קיימברידג', בריטניה
ניהול שטח בחפירות
1958, 1968 חצור
1962 עין גדי
1962, 1965 ערד
1962–1963 תל נגילה
1963–1965 מצדה
ניהול חפירה
1963 חורבת עוצה
1970 ירמות
1971 אזור
1971–1972 אתיינו, קפריסין (בשיתוף עם טרודה דותן)
1975–1976 תל קירי
1977–1979, 1981, 1987–1988 יקנעם
1978–1979, 1981–1985; 1987 תל קשיש
1990–2018 חצור
מפעל חיים
אמנון בן־תור נולד בשכונת רחביה שבירושלים בשנת 1935, לאימו טובה לבית בראודה ולאביו יעקב בן־תור (וינטר), לימים חתן פרס ישראל בגאולוגיה. הוריו עלו בשנת 1933 מגרמניה. בילדותו של אמנון נישאה אימו לד"ר בנימין אבלס. בכיתה א' נשלח ללמוד בבית הילד, שם למד עד כיתה ו'. מכיתה ז' עד י"ב למד בתיכון בית הכרם, היום התיכון שליד האוניברסיטה. בתקופת לימודיו היה חבר בתנועת הנוער הצופים; "גדלתי שם בעצם", נזכר בן־תור.
בשנת 1953 התגייס לנח"ל, ובמקביל לשירות הצבאי נשלח לקיבוץ נווה ים ולקיבוץ עין גב. חברו הטוב יורם כץ נפל בקרב כינרת. "זו המכה הראשונה שקיבלתי בחיים", הוא אומר. בשנת 1956, עם תום מבצע סיני, השתחרר משירות ופנה להדריך במושב עולים נס הרים במשך חצי שנה.
בשנת 1957, בהמלצת חברו דוד אוסישקין שלמד ארכאולוגיה, הצטרף כמאבטח לסיור של פרופ' יוחנן אהרוני ותלמידיו במדבר יהודה. "מאז נקשרה נפשי במדבר יהודה – ובארכאולוגיה", אומר בן־תור. כבר בשנת הלימודים הבאה החל ללמוד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, אז במתחם טרה־סנטה. בחוג לארכאולוגיה למד מפי גדולי החוקרים של התקופה, אשר כוננו את חקר הארכאולוגיה הישראלי: פרופ' משה שטקליס לימד פרהיסטוריה, פרופ' נחמן אביגד לימד ארכאולוגיה של תקופת הברזל, פרופ' יוחנן אהרוני לימד גאוגרפיה היסטורית, פרופ' מיכאל אבי־יונה לימד תרבות ואומנות קלסית ופרופ' ליאו מאייר לימד ארכאולוגיה מוסלמית. במהלך לימודיו השתתף בחפירות חצור ומצדה בהנהלת יגאל ידין ורות עמירן – "שני הארכאולוגים שעיצבו את העולם הארכאולוגי שלי", הוא אומר.
בשנת 1959, אחרי סיום התואר הראשון, המשיך מיד לתואר שני בחוג לארכאולוגיה. בשנת 1962 סיים את לימודי התואר השני. אחרי קבלת התואר יצא עם חבר ילדותו סמי (שמואל) נחמיאס לטיול במזרח הרחוק, לשם הגיעו כעובדים על אונייה. בהודו קיבל מכתב מפרופ' ידין ובו הזמינוֹ להצטרף לחפירה במצדה. "חזרנו ארצה ומיד הלכתי למצדה", הוא מספר. "חפרתי את הארמון המערבי, חפרתי את המדרגה התחתונה של הארמון הצפוני. זו הייתה תקופת אושר בחיי".
את הדוקטורט החל לכתוב בשנת 1966 באנגליה, שם שהה במשך כשנה. כשהחלה תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים מיהר לשוב ארצה. "הייתי אז בסיירת 90 בפיקודו של יוסי לנגוצקי", מספר בן־תור, "פתחנו את המלחמה בירושלים, במוצב הפעמון ליד רמת רחל. היינו הג'יפ הראשון שנכנס לגוש עציון, ושמענו ברדיו שכבשו את הכותל". אחרי המלחמה נשאר עם צוותו בצבא קרוב לחצי שנה.
בשנת 1969 השלים את כתיבת עבודת הדוקטור על תקופת הברונזה הקדומה בהדרכתו של פרופ' ידין. "תקופת הברונזה הקדומה היא תחילת ייסוד הערים בארץ ישראל", מסביר בן־תור. "בתקופה זו החברה התארגנה כחברה עירונית היררכית, ואחד המאפיינים של חברה כזו היא הביצורים". ביצורים אלו היו אחד מנושאי מחקרו בדוקטורט. נוסף לכך התעניין בהבדלי התרבות בין השלבים השונים של תקופת הברונזה הקדומה כפי שאלה משתקפים בקרמיקה ובחותמות הגליל של כל תקופה. באותה שנה, עם קבלת התואר דוקטור, התמנה למרצה בחוג לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית.
את ד"ר דפנה בן־תור (פפרמן) הכיר בחפירות חצור, ובשנת 1970 התחתנו. לימים נולדו להם שתי בנות – ענת ותמר.
במשך השנים הבאות ניהל בן־תור חפירות ארכאולוגיות בשורה ארוכה של אתרים, ובכלל זה בתל ירמות (1970), באָזוּר (1971) ואף באַתְיֵנוּ שבקפריסין (1971–1972, עם פרופ' טרודה דותן). אבל שמו קשור בראש ובראשונה לשני מפעלי חפירות עיקריים. הראשון הוא הפרויקט האזורי בעמק יזרעאל (1977–1988), שכלל חפירה בתל מרכזי (יקנעם) ובאתרים משניים הסמוכים לו (תל קירי ותל קשיש), ולווה בסקר ארכאולוגי בעמק, בהתאם לתפיסה המודרנית המשלבת את מחקר התילים הגדולים עם מחקר האזור הסמוך להם.
המפעל השני, החשוב אף יותר, הוא חפירותיו בתל חצור. פרופ' בן־תור המשיך את מפעל החפירות של ידין באתר זה והתמיד בחפירה מאז שנת 1990 ועד היום (בקיץ זה הסתיימה עונת החפירות ה־29). בחפירותיו נחשפו ממצאים מרשימים שכמותם טרם התגלו באתרים כנעניים ברחבי ארץ ישראל. בולטים בכלל זה מתחם מלכותי מפואר, הכולל שורת מקדשים וכן ארמון מלכותי מפואר שחפירתו נמשכת גם בימים אלה. מעל המבנים הכנעניים נחשפו באתר גם מערכת ביצורים, שער מפואר וכן מבני ציבור מרשימים שבנו מלכי ישראל.
על חשיבותו המכרעת של תל חצור הוא מספר: "בשנות החמישים התקיימה חפירה בחצור, בניהולו של יגאל ידין. במרכז האקרופוליס מצאו מערכת ביצורים שמורכבת משער וחומה. ידין זיהה שהשער דומה להפליא לשערים שנמצאו בגזר ובמגידו". במאמר שפרסם ידין קישר את הדבר לפסוק במלכים א (ט, טו): "וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' [...] וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר". ידין ראה בכך אילוסטרציה לקשר שבין הממצאים בשטח ובין הממלכה המאוחדת. מאוחר יותר הוכיח אמנון בן־תור באמצעות הססטיגרפיה כי השער אכן בן המאה העשירית, בניגוד לדעת החוקרים שסברו לאחרו ושטענו כי מעולם לא הייתה בישראל ממלכה מאוחדת.
באשר לחורבן חצור, הניבט היטב מן השרידים הארכאולוגיים, בן־תור הוכיח כי הדבר התרחש בתקופת כיבוש הארץ. על ידי הצבת שאלה ברורה: "מי יכול היה להרוס את חצור?" (ככותרת אחד המאמרים הרבים שפרסם בנושא: “Who Destroyed Canaanite Hazor?”) שלל בן־תור באופן שיטתי את כל הגורמים שהיו עשויים להיות אחראים לכך והגיע למסקנה שאלא אם יוכח אחרת בעתיד, האחראים לחורבנה של חצור הכנענית הם הישראלים הקדומים, כמתואר בספר יהושע, פרק יא.
פרופ' בן־תור שימש בהוראה במשך יותר משלושה עשורים. הרצאותיו, שבהן שילב ידע רב עם חוש הומור משובח, היו תמיד בהירות ומעניינות. מהשיעור הראשון חינך את תלמידיו לשאול את השאלות היסודיות ביותר: מה? מתי? איפה?, ומעל לכל – אז מה? כיום בגיל 84 הוא פעיל הן בהוראה הן בחפירות: "כיום אני חופר בחצור כל קיץ עם סטודנטים ועם מתנדבים", הוא מסכם. "אני מאוד אוהב ללמד".
פרסומים נבחרים
-
- בחזרה למצדה, ירושלים 2009 (מהדורה מורחבת: Back to Masada, Jerusalem 2009)
- חצור: מטרופולין כנענית ועיר ישראלית, ירושלים 2015 (מהדורה מורחבת: Hazor: Canaanite Metropolis and Israelite Town, Jerusalem 2016)
- Hazor vol. VII: The Bronze Age, Final Report (Seasons of 1990 – 2012) of the renewed excavations, Jerusalem 2017 (with S. Zuckerman, S. Bechar and D. Sandhaus)
- בחזרה למצדה, ירושלים 2009 (מהדורה מורחבת: Back to Masada, Jerusalem 2009)
-
- "ארכיאולוגיה – מקרא – היסטוריה", ל' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, עמ' 17–25
- "חותם בן האלף הרביעי לפנה"ס מחצור", ארץ ישראל ל"ג (ספר לורנס א' סטייגר), ירושלים תשע"ח, עמ' 7–81
- “Solomon's City Rises from the Ashes”, BAR 25/2 (1999), pp. 26–37, 60
- “Did the Israelites Destroy the Canaanite City?” BAR 25/3 (1999), pp. 22–39
- “Hazor and the Chronology of Northern Israel: A reply to Israel Finkelstein”, BASOR 317 (2000), pp. 9–13
- “Hazor and Chronology”, Ägypten und Levante XIV (2004), pp. 45–67
- “Do the Execration Texts Reflect an Accurate Picture of the Contemporary Settlement Map of Palestine?” Y. Amit et al. (eds.), Essays on Ancient Israel in Its Near Eastern Context: A Tribute to Nadav Na'aman, Winona Lake 2006, pp. 63–87
- “The Sad Fate of Statues and the Mutilated Statues of Hazor”, S. Gitin, J. E. Wright and J. P. Dessel (eds.), Confronting the Past: Archaeological and Historical Essays on Ancient Israel in Honor of William G. Dever, Winona Lake 2006, pp. 3–16
- “A Decorated Box in the Collections of the Bible Lands Museum”, Jerusalem, Egypt and the Levant 22–23 (2012–2013), pp. 317–338
- “Iron Age IIA-B: Northern Valleys and Upper Galilee”, S. Gitin (ed.) The Ancient Pottery of Israel and its Neighbors from the Iron Age through the Hellenistic Period, Vol. 1, Jerusalem 2015, pp. 135–188 (with A. Zarzecki-Peleg)
- "ארכיאולוגיה – מקרא – היסטוריה", ל' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, עמ' 17–25