חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשפ"ג בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
אמל נסראלדין הינו מנהיג, איש רוח, שליח ציבור ודמות מופת בחברה הישראלית בכלל ובעדה הדרוזית בפרט. חזונו של אמל נסראלדין היה ועודנו מבוסס על חבירה ושותפות של כלל אזרחי המדינה לשם קידומה של החברה. בחזונו, שוויון בנתינה, בחובות ובזכויות מביא להישגים לאומיים, כלכליים, ביטחוניים, חברתיים ואישיים.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
השופטים: פרופ' יצחק קרייס – יושב ראש, מר משה אדרי, גב' נעמי סטוצ'ינר, גב' מרים פרץ, מר יפתח רון־טל.
אמל נסראלדין הינו מנהיג, איש רוח, שליח ציבור ודמות מופת בחברה הישראלית בכלל ובעדה הדרוזית בפרט. חזונו של אמל נסראלדין היה ועודנו מבוסס על חבירה ושותפות של כלל אזרחי המדינה לשם קידומה של החברה. בחזונו, שוויון בנתינה, בחובות ובזכויות מביא להישגים לאומיים, כלכליים, ביטחוניים, חברתיים ואישיים.
אמל הוביל להשתלבות חברתית של העדה הדרוזית במדינת ישראל, באמצעות התנדבות והתמסרות למטרות העל הלאומיות, תוך שמירה על הזהות הדרוזית ומורשת הדרוזים יחד עם נבחרי המדינה והמנהיגות הדתית של כוהני הדת הדרוזים בישראל.
אמל האמין ומאמין בהשתלבות של כל האזרחים הדרוזים בשירות המדינה, במערכות הביטחון ובמסגרות צה"ל בשירות צבאי משמעותי, כלוחמים וכקצינים בצבא, במשמר הגבול, וביתר גופי הביטחון.
זאת ועוד, הוא הוביל שיפור במעמד האישה הדרוזית, המגיעה כיום להשכלה מלאה, להישגים ולרכישת מקצוע, ועושה חיל באקדמיה ובמערכות החינוך, בצד השתלבות במערך התעסוקה במפעלי תעשייה ובמוסדות משקיים בענפים מגוונים.
מנהיגותו האישית סייעה לקדם כל נושא שהציב לעצמו. באישיותו הסוחפת ובהתלהבותו לעשייה חברתית הוא גייס לצידו מנהיגים ומנהלים לצורך קידומם ויישומם של מהלכים חברתיים חשובים מאין כמותם. קסמו האישי מאפשר לו ליצור תקשורת בין אישית, להפוך מחסומים לגשרים ומחלוקות להסכמות. יכולתו להכיר בעמדות עמיתיו ולהבין את הזולת יצרה חיבורים של הסכמה – ובהם התמקד לאורך הדרך. כישרונו בשיחה ובשכנוע תרם לקידום חברתי וליצירת אמון הדדי עם כל אחת ואחד.
מנהיגותו ויכולתו לעמוד איתן על תפיסת עולמו וחזונו לחבירה עם העם היהודי בשנות ההקמה של מדינת ישראל, ומאז ועד היום, בדרכו, בלי לוותר על זהותו הדרוזית ועל הכבוד למנהיגי העדה ולדת מצד אחד, ולמנהיגי מדינת ישראל מכל זרם פוליטי מצד שני, מהווים את תמצית מנהיגותו של אמל, ומתווים את היכולת להנהיג את ההולכים בדרכו.
כל חייו הוא חי חיי שליחות – החל בתחום הגיוס לצה"ל, דרך תחומי ההסתדרות הכללית, ההשכלה והתעסוקה, ועד הרווחה והבינוי, ועוד. בצד כל שליחויות הציבור פעל בלי לאות למען הנצחת הבנים שנפלו במערכות ישראל. אמל הקים את בית יד לבנים הדרוזים והוא מוביל את הפעילויות שלו כנשיא הארגון לצד ובשיתוף הארגונים היהודיים להנצחת חיילי צה"ל ומערכות הביטחון. תשומת לב מיוחדת העניק אמל למשפחות השכולות, בדאגה להנצחת יקיריהן ובטיפול מתמיד ברווחתן הכלכלית באמצעות הסדרת סיוע כלכלי, דאגה לפרנסה ומניעת מחסור בקרב המשפחות השכולות.
תרומתו למדינת ישראל ופעילותו הברוכה במשך עשרות שנים במרחב הציבורי־חברתי הן מקור השראה לעושים שלום בין עמים ולחיים המשותפים במדינת ישראל. תרומתו מדגישה את המעשים הנכונים שצריך לבצע עם אחד החובר לעם אחר בתהליכי תקומתו. תפיסת עולמו של אמל הובילה את העדה הדרוזית להשתלבות יוצאת דופן בחברה בישראל, השתלבות של נתינה ושותפות גורל, השתלבות של ברית חיים.
ההישג של הקמת המכינה הקדם־צבאית המשותפת לדרוזים וליהודים הוא דוגמה ומופת לחזון שבו נרתמו יהודים ודרוזים למפעל שהוגשם לצורך הכנה אישית ואיכותית של צעירים לקראת שירות צבאי משמעותי, בדגש על יחידות קרביות ומיוחדות.
אמל נסראלדין הקדיש את כל חייו האישיים והמקצועיים לתפיסתו, שהפכה למציאות, שבה בני העדה הדרוזית הם שותפים של אמת לעם ישראל ולתקומתו בארץ ישראל.
על פועלו ארוך השנים ורב־הממדים מצאה הוועדה את מר אמל נסראלדין ראוי לקבל את פרס ישראל לשנת תשפ"ג על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
קורות חיים
אמל נסאלדין מתגורר בדאלית אל כרמל, נשוי לחפידה. הוא אב לשישה וסב ל־13 נכדים ו־26 נינים (בנו לוטפי ונכדו לוטפי נפלו במערכות ישראל).
נקודות ציון בעשייתו רבת השנים של אמל
פעילות עם צה"ל
1953 גיוס גדוד המילואים הדרוזי הראשון – כ־700 חיילים
1980 פתיחת בית הספר לפיקוד ולמטה (פו"ם) בפני הקצינים הדרוזים
במועצה המקומית דאלית אל כרמל
1957 ראש האופוזיציה, יושב ראש ועדת הביקורת
1964 הכנסת חברת מקורות לדאלית אל כרמל
חיבור הבתים בדאלית אל כרמל לחברת החשמל
הכנסת חברת הגז לדאלית אל כרמל
ההסתדרות הכללית
1960 יושב ראש המדור לחיילים המשוחררים הדרוזים בוועד הפועל של ההסתדרות
1963 הקמת מועצת הפועלים הראשונה במגזר הדרוזי
הכנסת בנק הפועלים ובנק לאומי לדאלית אל כרמל
הכנסת קופות החולים כללית ולאומית לדאלית אל כרמל
גיוס עובדים מהעדה הדרוזית לעבודה, בין היתר בנמל חיפה, ברכבת ישראל ובעיריית חיפה
פעילות בכנסת
1972 הצטרף לתנועת החירות, בראשותו של מנחם בגין
הוצאת הדרוזים מהמחלקות הערביות וצירופם למחלקות הכלליות
הקמת שכונות לחיילים משוחררים ביישובים הדרוזיים בגליל ובכרמל
1978 הסדר אדמות בין העדה הדרוזית למדינה וטיפול במקומות הקדושים לעדה (מתחם הנביא יתרו, טבריה; מתחם הנביא סבלאן, חורפיש)
בניית בתי ספר ובתי עם בכל היישובים הדרוזיים
1979 הכנסת המוסד לביטוח לאומי ליישובי הדרוזים בכרמל ובגליל
1982 ייצוג ממשלת ישראל בלבנון, לרבות תיאום הבנות בין צה"ל והדרוזים בלבנון
1985 ייצוג ממשלת ישראל במועצת אירופה ובוועדת השלום בין לבנון לישראל
פעילותו למען הנצחת החללים הדרוזים
1972 חבר בהנהלת ארגון "יד לבנים" הארצי
2013 "יד לבנים הדרוזים" הוכר כאתר הנצחה ממלכתי ואתר מורשת לאומית
2021 נבחר לנשיא "יד לבנים הדרוזים"
פעילות במכינת "כרם אל"
2008 הקמת מכינה קדם־צבאית דרוזית ויהודית "כרם אל"
2022 מנכ"ל המכינה סא"ל (מיל') מוניר מאדי השיא משואה בטקס יום העצמאות
2018 המכינה זוכה בפרס אבירי איכות השלטון
שירות לאומי
2008 יזם את קליטתן של עשר בנות דרוזיות לשירות לאומי
עיטורים והוקרות
1946 עיטור לוחמי המדינה – אות על"ה, על תרומתו להקמת המדינה
2005 אות הנשיא למתנדב
2005 השיא משואה בטקס יום העצמאות
2010 שגריר של השלום, מאת הפדרציה הבין־דתית והבין־לאומית למען שלום עולמי
מפעל חיים
פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה – למר אמל נסראלדין
אמל נסראלדין נולד בדאלית אל כרמל בקיץ של שנת 1927 לאביו נסיב, חקלאי בעל נכסים יליד המקום, ולאימו וִידאד, במקור מלבנון. אמל למד בבית ספר יסודי ובהמשך חייו השתלם בקורסים נוספים ולימים למד שנה באוניברסיטה העברית. "בשנת 1946 היו אצלי יהודה בשן וגיורא זייד נציגי הסוכנות היהודית", מספר אמל בשיחה במשרדו שבבית יד לבנים הדרוזים. "הם רצו להכין את הקרקע לעבודה משותפת להקמת המדינה שבדרך. הבנתי שבקרוב תקום מדינת ישראל, שיהיה טוב לדרוזים". בשנת 1949 היה אמל בין הדרוזים הראשונים שהתנדבו לצה"ל (בתקופה זו עוד לא חלה חובת גיוס על הדרוזים). כאחיו הדרוזים, שירת ביחידת המיעוטים שהקים משה דיין.
בשנת 1953 החליט הרמטכ"ל מרדכי מקלף לעבות את שורות הצבא (עקב איומי נאצר "למחוק את ישראל"), ופנה לעדה הדרוזית בבקשה לגייס גדוד שלם. השייחים הסתייגו וביקשו להשאיר את סטטוס ההתנדבות. "אז לקחתי את העניינים לידיים", מספר אמל. "אמרתי לאמנון ינאי, מפקד יחידת המיעוטים: אני אעשה את זה". בעזרת ידידים שסייעו לו בכמה מיישובי הדרוזים עלה בידו לעניין מאות צעירים בגיוס. "במשך עשרה ימים גייסנו שבע מאות איש", אומר אמל. אחרי הגיוס המוצלח ביקש אמל ממפקדי היחידה שיסייעו לו למצוא מקום עבודה למגויסים. מצויד במכתב מינאי פנה לקרן הקיימת לישראל וקיבל עבודה למאה ועשרים איש. בהמשך קיבל עוד כמה עשרות מקומות עבודה לנשים דרוזיות. שמו של אמל נסראלדין הלך לפניו והוא הלך ונעשה מוכר כדמות ציבורית פעילה בקרב העדה.
בשנת 1957 עמד בראש קבוצת צעירים לבחירות למועצה המקומית בדאלית אל כרמל. הקבוצה זכתה בארבעה מושבים, "אבל מפא"י לא נתנו לי להיות ראש מועצה", אמל מסביר, "אמרו שאני עוד צעיר". בשנת 1958, בעודו ראש האופוזיציה במועצה, ארגן הפגנה בחיפה מול משרדו של ראש העיר אבא חושי, שהיה גם ראש המחלקה הערבית במפא"י. בהפגנה דרשו זכויות מלאות לחיילים הדרוזים המשוחררים. באותו הזמן לא היו חשמל ומים זורמים בכפרי הדרוזים; "איזו שותפות זאת?" זעק אז אמל. אבא חושי הציב בפניו ברירה: "אין לנו אנשים שיטפלו בכם. אם חשוב לך, בוא למפא"י לטפל בדרוזים". אולם לשם כך היה צריך אמל לוותר על הכנסתו המכובדת ולהסתפק במשכורת צנועה כראש המדור לחיילים המשוחררים הדרוזים. "אמרתי שהעדה יותר חשובה ממני. ויתרתי על מקום העבודה ועל הכסף ונכנסתי למפא"י".
כשנכנס אמל לתפקידו לא היה כמעט שום דרוזי המשולב בעבודה ממשלתית בישראל. אמל ערך כנס והזמין אליו את אבא חושי, את יוסף אלמוגי ועוד חמישים בעלי מפעלים בחיפה. "דרשתי מכל אחד מהם שיקלטו לפחות שני עובדים", מספר אמל. "למשל בנמל חיפה נקלטו שבעה, בדואר שניים ועוד. גייסתי באותו כנס כמאה עובדים". בשנת 1963 הביא אמל להקמת מועצת פועלים דרוזית ראשונה – לדאליה ועוספייה. בשנת 1968, בוועדת ההסתדרות בתל אביב, טען נגד ראשת הממשלה גולדה מאיר שאינה עוזרת לדרוזים במידה מספקת. אומנם, המצב השתפר בעשור שמאז כניסתו לתפקיד בהסתדרות, אך היה ברור שהדרוזים אינם נהנים במידה שווה ליהודים מפירות הקִדמה של המדינה. "אמרתי לגולדה מאיר, אני רוצה שתביני – אנחנו חלק מהמדינה וגם מהצבא". למחרת היום הגיע אל אמל התעשיין דב לאוטמן, שהשתתף באותו כינוס שבו זעק אמל את זעקת הדרוזים. "באתי לפתור לך חלק מהבעיות", אמר. "אני בא להקים אצלך מתפרה של 'גיבור'". אחריו הגיעו גם מפעלים נוספים: טיב טוב, רמה ועוד. "הקמנו מפעלים גם בירכא, בבית ג'ן ובעוד מקומות". מהלכים אלו העלו עוד את קרנו של אמל בקרב העדה והוא היה לאחד מנכבדיה.
בשנת 1969 נפל בנו לוטפי בעת מרדף אחר מחבלים, ביום האחרון לשירותו הצבאי. "ארבעים וחמישה יום ישבתי בבית. לא יכולתי לצאת. כל יום הגיעו עוד ועוד אוטובוסים עם מנחמים".
בשנת 1970 הגיש אמל בקשה למועצת מפא"י להוציא את הדרוזים מהמחלקות הערביות. הוא ביקש להתייחס אל הדרוזים כחלק מן המגזר הכללי ולא כמגזר לעצמו. אולם בקשתו נדחתה, מתוך התחשבות בקולם של החברים הערבים במפא"י. "התפטרתי במקום מכל התפקידים שלי", מספר אמל. "אמרתי ליגאל אלון – מפלגה שמעדיפה את הכמות על האיכות, אני לא חבר בה". במסיבת עיתונאים שערך קרא: "אין שיכונים, אין הסדר אדמות, פו"ם לא פתוח בפני קצינים דרוזים, החינוך לא חינוך". הוא השווה לשם דוגמה בין הכפר סאג'ור הדרוזי ליישוב שזור היהודי הסמוך: "בשזור הפרות והתרנגולות שותות מים ממקורות ויש אור מחברת חשמל, ובסאג'ור הקצינים המשוחררים והמשרתים יושבים בלי אור והנשים מביאות מים בדליים על הראש".
מנחם בגין התרשם עמוקות מזעקתו של אמל. בפגישה ביניהם אמר לו בגין: "חיכיתי למנהיג כמוך, אתם הידידים האמיתיים של העם היהודי. כשאהיה ראש ממשלה אדאג שתהיו שווים ליהודים". אמל הצטרף לחירות כיושב ראש האגף הלא־יהודי, ובעת החלפת השלטון בשנת 1977 נבחר לחבר בכנסת ישראל. ואומנם, בגין הורה להכניס את תקציב העדה הדרוזית לבסיס תקציב המדינה. שנית, הורה כי פיתוח הכפרים הדרוזיים יופקד בידי ועדת המנכ"לים ולא בידי המחלקות הערביות. "בנינו במשך חמש שנים ארבע מאות יחידות דיור בכפרים הדרוזיים", אומר אמל. בכנסת שירת 12 שנים. "כל השנים בכנסת פעלתי לחיזוק מדינת ישראל ולחיזוק שותפות הגורל היהודי־דרוזי", הוא מדגיש.
בשנת 1980 הקים את בית יד לבנים הדרוזים בדאלית אל כרמל, המנציח את זכרם של 430 החללים בני העדה הדרוזית. עד היום הוא משמש נשיא המקום. במקביל לכך פעל אמל לעיגון הזכויות של המשפחות השכולות הדרוזיות. "עצם ההנצחה", מסביר לוטפי בנו של אמל, "היא לא טבעית בקרב העדה הדרוזית, שלא נוהגת מנהגי אבלות, מתוך האמונה בגלגול נשמות. אמל היה צריך קודם כול לפתור את זה כלפי פנים, בתוך העדה, מול השייחים". ביוזמתו של אמל הוזמנו לבית יד לבנים הדרוזים ראשי ממשלה, נשיאים ומנהיגי ציבור, ובכל שנה מבקרים בו חמישים אלף איש.
שליחות ביטחונית־מדינית ראשונה במעלה הוטלה עליו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "בגין ביקש ממני להיכנס ללבנון ולערוך מזכר הבנות בין צה"ל לדרוזים", הוא מספר. באותה עת היו שני פלגי הדרוזים בלבנון שרויים בסכסוך ארוך־שנים זה עם זה. "שר הביטחון הלבנוני מג'יד ארסלאן אמר לי: אתה חייב לעשות שלום בין הפלגים של העדה הדרוזית, רק אתה יכול לעשות את זה". ואומנם, עלה בידו להביא לסולחה היסטורית בין הפלגים. לאחר מכן, בשיתוף עם פרופ' שמעון שמיר ומאיר דגן, ניסחו מזכר הבנות בין צה"ל לדרוזים ובזכות כך נשמר שקט ביטחוני יקר־ערך במהלך המלחמה בין שני הצדדים.
בשנת 2008 הוביל אמל את הקמתה של המכינה הקדם צבאית "כרם אל" בשיתוף עם סא״ל מוניר מאדי, כיום מנכ״ל המכינה. הדבר התאפשר הודות לתרומתו של מר רמי אונגר. במסגרת המכינה לומדים צעירים דרוזים ויהודים מכל הארץ. דגש מיוחד ניתן לנושא ההכנה לצה״ל, ידיעת הארץ ומורשת הקרב, העצמה אישית וקבוצתית, התנדבות בקהילה ועוד. השנה מציינים בכרם אל 15 שנים להקמתה, ועד כה סיימו את הלימודים בה 536 בוגרים, מתוכם 82 קצינים. "צעיר בא הנה לשנה ויוצא מכאן עם מטען חשוב מאוד – בהכנה לשירות, בידיעת הארץ, בזכויות האדם", אמל מסכם. "וחוץ מזה, המכינה יוצרת קשר ורוקמת ידידות עמוקה בין צעירים יהודים וצעירים דרוזים – וגם בין המשפחות".