אלכס ליבק

מר מיכה בר-עם, יו"ר, גב' גליה בר-אור, מר דוד רובינגר

אלכס ליבק הטביע את חותמו על הצילום הישראלי באופן שבו לכד במצלמתו מציאות חיים מקומית ובנאלית לכאורה, והטעין אותה בחמלה, בהומור, בתובנה. "כולם רוצים לצלם את ההיסטוריה, את מנהיגי העולם, את הכוכבים ואת הזיקוקים" כתב ליבק. לא הרגעים הגדולים של ההיסטוריה הם שהוקפאו כמונומנט בעדשת המצלמה של ליבק, ולא מסר פסקני וחותך, אלא קשב לרגעים הקטנים המזמנים תדיר מפגשים מפתיעים, לעתים אבסורדיים, בין מרכיבים סותרים, אנושיים, חברתיים ופוליטיים, אלה הבונים את הוויית החיים המורכבת בישראל, כאן ועכשיו.

אלכס ליבק עסק בצילום מילדות, ואל העיתונות הגיע כעורך לילה עוד בהיותו סטודנט לפסיכולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (בשנות ה-60). למרות הכשרתו כעורך הוא לא בחר בכתיבה עיתונאית אלא בצילום, שראה בו את ייעודו. ב-1968 יצא לשלוש שנות לימודי צילום בלונדון שבה נחשף למסורת של "צילום רחוב", צילום ישיר המתעד את חיי היום-יום, שלא היה חלק ממסורת הצילום הישראלית. לימים תהה ליבק על העדר סוג צילום זה בישראל, צילום תיעודי שעיצב את אישיותו כצלם: "דווקא בארץ שבה התרבות כל-כך מוחצנת, הרחוב כל-כך פתוח, קומוניקטיבי ועמוס בסימנים ובסמלים חברתיים, אין כמעט צלמים שמסתובבים ככה סתם ומצלמים את היום-יומי".

אלכס ליבק עסק מראשית דרכו כצלם בצילום ישיר, נמנע מצילום מבוים ומטופל והתמקד בעבודתו בהיבט האנושי והחברתי. לאחר תום לימודיו עבד כצלם בברזיל ("אז הבנתי בפעם הראשונה מה זה עולם שלישי ומה זה אימפריאליזם"). הוא צילם בלונדון ובארה"ב, והחל מ-1981 פעל כצלם בישראל. לאחר שעסק באשקלון בתיעוד הפרויקט של שיקום השכונות, השתלב בעבודת העיתונות. ייחודו של ליבק הוא בכך, שלא זו בלבד שסיפק לעיתון תצלומים ייחודיים המתעדים הוויית חיים במובלעות השכוחות של המציאות הישראלית; הוא אף ביסס בעיתונות מדור משלו, שיצר דפוס חדש של התבוננות בצילום והיה לציון דרך בצילום העיתונאי בישראל. במדוריו הגיש לקוראים מעין סיפור קצר בתמונה, צילום שהוא הרף-עין של מבט בסביבה מוכרת, פרוזאית, המכוון את המתבוננים לקריאה רבת-פנים במציאות הסובבת אותם. מדוריו התפרסמו תחילה בעיתון חדשות, במדור עין לציון, ובהמשך בעיתון הארץ, במדוריו הארץ שלנו והמאה ה-21.

ליבק ביסס את עבודתו במודע על האקראיות, על עירנות חריפה למתרחש בסביבתו, למפתיע ולבלתי צפוי, אך עבודתו מרובדת בזיכרון תמונתי של תולדות האמנות המעניק לה עומק תרבותי וטוען אותה בפרספקטיבות נוספות.

ליבק תיאר את תצלומיו כתיעוד של "לא אירועים", והגדיר את מצולמיו כ"אנשים אנונימיים, השותפים להתרחשויות בנאליות". במדינה שבה, מטבע הדברים, המבט מופנה לדמויות המרכזיות ולדרמות גדולות, גיבורו של התצלום של ליבק הוא האדם הקטן. הדרמה נבנית מפכים של חיים והיא מונשמת בחירות ראייתו של הצלם, בתפיסתו הרעננה, המפוכחת וחסרת הפניות.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את מר אלכס ליבק ראוי לפרס ישראל בצילום לשנת התשס"ה.

אלכס ליבק – מהמובילים בצלמי העיתונות והצילום התיעודי בארץ, בעל מדור שבועי קבוע בעיתון הארץ.

חי עם בת זוגו, שרי אנסקי, והוא אב לחיים.

ציוני דרך בחייו

1967 מסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. נוסע למסע של שנה בברזיל. בהשראת הטיול הוא בוחר בצילום כייעוד חייו.
1968–1971 לומד צילום ב-London College of Printing.
1971 חוזר לברזיל ועובד כצלם. הוא מתלווה למסעותיהם של אנתרופולוגים ביערות הגשם באמזונס ומתעד במצלמתו מפגשים נדירים עם ילידי המקום.
1974 נוסע לפריז ובמשך כשנה עובד כצלם.
1975–1979 עובד בלונדון כצלם של סוכנות Camera Press וכצלם עצמאי בעיתונות המקומית. עובד כצלם מטעם עמותת Interaction, שהתמקדה בפעילות קהילתית לקידום המודעות העצמית של תושבי שכונות בעלות אוכלוסיות חלשות, בעיקר בצפון לונדון. מתעד את תופעת "גלוחי הראש" בראשית צמיחתה של תרבות הפאנק.
1979 עובר להתגורר בלוס אנג'לס ועובד כצלם סטילס בחברת Canon.
1981 שב לארץ, מתגורר באשקלון ועובד כצלם עצמאי. הוא מתעד את פרויקט שיקום השכונות בעיר.
1983–1993 עובד כצלם המערכת בעיתון חדשות ומפרסם בכל שבוע תמונה ייחודית במדור עין לציון.
1993 עובד כצלם מערכת בעיתון הארץ. ב-1984 חושף תצלום שלו את פרשת קו 300. בכל שבוע הוא מפרסם תמונת-מצבים ישראלית במדורו הארץ שלנו. לאחר הפסקה קצרה המדור משנה את שמו להמאה ה-21.

"אבא שלי מכר תצלומים לחיילים בריטיים בזמן המנדט, בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא קנה לי מצלמה ראשונה בגיל 10", כך מספר אלכס ליבק על הקשר בינו לבין המצלמה. בחדר האמבטיה שבבית הוריו, ברחוב טבריה 10 בתל-אביב, פיתח אלכס ליבק בילדותו תמונות ראשונות, אבל אל ההכרה שהצילום הוא ייעוד חייו הגיע בעת מסעו הראשון בברזיל, בתחילת שנות ה-70, לאחר שסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה. "הייתה תקופה שקראתי הרבה ספרי אנתרופולוגיה", הוא מספר, "אבל בברזיל זה היה מול העיניים, וכל מה שנכתב מקבל משמעות אחרת. שם פתאום הבנתי שאם אהיה צלם אוכל לטייל בעולם. קיבלתי תיאבון למסעות", הוא נזכר בביתו, כמעט 40 שנה אחרי שיצא לדרום אמריקה. במסע הזה הבין שלא יצלם נוף, כי "הנוף האנושי יותר מעניין", כדבריו. "מה שהפליא אותי זה השוני בין בני אדם.