אל שווימר

אותות הוקרה, עיטורים ופרסים

1968 ד"ר לשם כבוד למדעים טכניים מהטכניון, חיפה
1970 תעודת הוקרה ע"ש הנרייטה סאלד מהתאחדות עולי אפריקה וקנדה
1976 פרס הרצל על תרומה לביטחון המדינה
1981 עיטור לוחמי המדינה על חלקו במאבק לתקומת ישראל
1998 אזרח כבוד של העיר ניו יורק
1999 פרס מועדון "כנפי הזהב" – הוקרה על מפעל חיים מעמותת ידידי חיל האוויר
2002 פרס "עין על ציון צופייה" – אות הוקרה על תרומתו לחיל האוויר
2003: פרס ע"ש דוד בן גוריון – אות הוקרה מיוחד על פועלו למען בטחון ישראל

בשל השפל הכלכלי בארצות הברית נאלץ שווימר לנדוד עד קליפורניה כדי למצוא עבודה. הוא עבד כפקח טיסה בכמה חברות תעופה גדולות, וכעבור כמה שנים שב לחוף המזרחי והתחיל לעבוד כמהנדס טיסה בחברת TWA.

במלחמת העולם השנייה שירת שווימר בחיל האוויר האמריקני כמהנדס טיסה, בפיקוד התובלה האווירית, וטס לכל רחבי תבל, גם לפלסטינה. אבל שווימר, שלא קיבל בבית חינוך ציוני, לא התרגש מהנחיתה בארץ אבותיו. "פשוט נהניתי להשתזף שם בשמש", הוא נזכר. בשירותו קיבל כמה אותות הוקרה, ובהם ציון לשבח על תושייה ואומץ לב, לאחר שהצליח להנחית בשלום את מטוסו של הגנרל פטריק הרלי – מיועציו של הנשיא רוזבלט – אף על פי שאחד ממנועיו עלה באש ואחר כך שבק. בתום המלחמה שב שווימר לעבודתו ב-TWA. המפגש הראשון שלו עם סבלו של העם היהודי היה בתקופה הזאת, כשבטיסותיו לאירופה ביקשה ממנו אמו לחפש מידע על גורלם של קרובי משפחתה.

כעבור שנתיים פנה אליו חבר וביקש לגייסו ל"הגנה". נציגי הארגון בארצות הברית, ובהם טדי קולק, חששו תחילה מהאיש בעל השם הגרמני, אבל עד מהרה עמדו על סגולותיו כאיש ארגון מעולה, בעל קשרים ענפים בעולם התעופה. שווימר הקים בקליפורניה חברת תעופה שקנתה מטוסים מעודפי מלחמת העולם השנייה, שיפצה אותם בארה"ב ובדרום אמריקה והבריחה אותם לארץ ישראל דרך אירופה. הוא גם גייס אנשי צוות אוויר ל"הגנה", והבריח ליישוב במטוסיו משלוחים של נשק. בין השאר הצליח שווימר לרכוש ארבעה מפציצי B17 ("מבצרים מעופפים"), שבדרכם לארץ הפציצו את קהיר. לימים כתב ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון: "....רכישת המבצרים המעופפים הייתה מעשה רב. הנכס החשוב ביותר שרכשנו בימים ההם היה אל שווימר...".

פעילותו של שווימר בארצות הברית הפרה את האיסור לשלוח ציוד לחימה לארץ ישראל, והבולשת הפדרלית ביקשה לעצרו בעוון הברחת המטוסים והנשק. הוא נמלט מארצות הברית ובא לארץ ישראל במסגרת מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. שווימר היה בין מקימיו של חיל האוויר הישראלי, ובמלחמת השחרור היה ראש להק אוויר בחיל.

לאחר סיום המלחמה שב שווימר לארצות הברית, משום שלא רצה להמשיך ולהימלט מהחוק. הוא נעצר, ובחקירתו אמר: "אני חושב שמעשיי היו צודקים; לא אתנצל, ואני מוכן להישפט עליהם." שווימר עמד לדין והורשע בבגידה. זכויות האזרח נשללו ממנו, והוטל עליו קנס כבד. רק כעבור 51 שנה חנן אותו הנשיא קלינטון.

לאחר משפטו פתח שווימר בקליפורניה חברת תעופה קטנה ומוסך למטוסים. הוא שיפץ ושלח לישראל (הפעם בהיתר חוקי) 26 מטוסי קרב מסוג "מוסטנג", שהיו מטוסי הקרב העיקריים של חיל האוויר לפני עידן הסילון. בשנת 1951 ביקר ראש הממשלה בן גוריון בארצות הברית, שמע על מפעלו של שווימר, ובא לראותו עם טדי קולק, עם יצחק נבון ועם שמעון פרס. בן גוריון התרשם משווימר וביקש ממנו לעלות ארצה ולהקים מפעל דומה בישראל.

שווימר נעתר לבקשה, וכעבור שנתיים הקים בלוד את "המכון הממשלתי לבדק מטוסים". כבר אז ביטא את חזונו ואמר: "אנו נייצר כאן מטוסים וטילים ולא נעסוק רק בשיפוצים." בניהולו של שווימר התרחב המכון והיה ל"תעשייה האווירית". המפעל התקדם בהדרגה לייצור חלקי חילוף למטוסים, ובהמשך לייצור מטוסים, מטוסים קלים, מטוסי מנהלים ואף מטוסי קרב מתקדמים. תחומי העיסוק של המפעל הורחבו גם לפיתוח ולייצור של טילים ומערכות התרעה. כיום "התעשייה האווירית" מתמחה בהשבחת מטוסים, מסוקים וכלי שיט מתקדמים, מייצרת מגוון גדול של מערכות התרעה ומערכות אלקטרוניות לשדה הקרב, מפתחת מטוסים בלי טייס, משתתפת בפיתוח טיל ה"חץ" נגד טילים בליסטיים, וכן לוקחת חלק מרכזי בפיתוחם ובשיגורם של לווייני ישראל. חזונו של שווימר, שנשמע דימיוני בימי המחסור והצנע של ראשית המדינה, היה למציאות.

אחרי 25 שנים בראש "התעשייה האווירית" פרש שווימר ב-1978. הוא המשיך בפעילות ציבורית, והיה יועץ ראש הממשלה (בהתנדבות) לענייני טכנולוגיה ותעשייה, פעל בוועד למען חוקה לישראל ועסק בגיוס תרומות לחקר מחלת הסרטן.

"היום כבר מקבלים את חיל האוויר החזק ואת 'התעשייה האווירית' המשגשגת כמובנים מאליהם", אומר שווימר, "אבל כל אלה לא היו פה בלי פעילותם של אנשים רבים, ואני גאה שהיה לי חלק במפעל הזה".