חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ט בתחום חקר מדעי החיים.
פרופ' עדי קמחי, ילידת הארץ, גדלה בעיר תל אביב ולמדה באוניברסיטת תל אביב. משנת 1982 נמנית עם סגל מכון ויצמן למדע. היא מבכירי החוקרים בביולוגיה מולקולרית של התא, חלוצה ומובילה בתחום מוות תאי מתוכנת, Programmed Cell Death. היא פיתחה גישה גנטית הנחשבת לפריצת דרך בזיהוי גנים בעלי תפקידי מפתח בתהליכים ביולוגיים בתא, עוד בטרם גילוי שיטות להשתקת גנים ועריכת הגנום. יישום הגישה הוביל לזיהוי גנים חדשים המבקרים מוות תאי מתוכנת, אותם כינתה DAP genes.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' חיים סידר, יו"ר, פרופ' שולמית מיכאלי, פרופ' מנחם סגל
פרופ' עדי קמחי, ילידת הארץ, גדלה בעיר תל אביב ולמדה באוניברסיטת תל אביב. משנת 1982 נמנית עם סגל מכון ויצמן למדע. היא מבכירי החוקרים בביולוגיה מולקולרית של התא, חלוצה ומובילה בתחום מוות תאי מתוכנת, Programmed Cell Death. היא פיתחה גישה גנטית הנחשבת לפריצת דרך בזיהוי גנים בעלי תפקידי מפתח בתהליכים ביולוגיים בתא, עוד בטרם גילוי שיטות להשתקת גנים ועריכת הגנום. יישום הגישה הוביל לזיהוי גנים חדשים המבקרים מוות תאי מתוכנת, אותם כינתה DAP genes.
פרופ' קמחי פענחה את מנגנוני הפעולה של חלבוני DAPs שהובילו לזיהוי מסלולים ביוכימיים חדשים בתהליכי מוות תאי מתוכנן. חלבוני מפתח אלו נמצאים בצומת ההחלטות בין מוות והישרדות תאים. בעבודותיה הוכיחה לראשונה תוך שימוש במערכות מודל סרטניות כי DAPK1 המרכזי במשפחה זו פועל כגן מדכא סרטן (tumor suppressor). ביטוי הגן משותק על ידי מנגנונים אפיגנטיים מסוימים במגוון רחב של סרטנים בבני אדם.
המעקב אחר השינוי האפיגנטי הפך עם השנים לסימן פרוגנוסטי ודיאגנוסטי חשוב בסרטן. פיתוח המחקר של כל חברי משפחת ה־DAPs הוביל את פרופ' קמחי לזיהוי מסלולים חדשים ולביסוס עקרונות פורצי דרך בתחום האוטופגיה – תהליך ביולוגי שבו התא מעכל את עצמו מבפנים באמצעות שלפוחיות מיוחדות שאורזות אברונים פנימיים וחלקי תא, ומובילות את התכולה לפירוק מלא. המחקר גם הוביל לאחרונה לזיהוי דרך חלופית לתהליך תרגום חלבונים קריטיים המבקרים התמיינות תאי גזע עובריים ולתובנות חדשות בנושא בקרת תרגום חלבונים בדרך חלופית בתנאי עקה.
דרך לימוד משפחת גנים זו פרופ' קמחי גילתה וביססה לראשונה את עקרון ההתמודדות של תאים עם מצבי חירום דרך תקשורת ישירה ונקודות השקה בין מסלולי מוות תאי ומסלולי אוטופגיה. בהמשך, מחקריה של קמחי פתחו אפיקים חדשים בהסתכלות מערכתית על כל מאה חלבוני המוות והאוטופגיה הידועים עד כה, שהובילו אותה לפיתוח גישות פונקציונליות לאיתור נקודות התורפה של רשת החלבונים המסועפת – אשר פגיעה ממוקדת בהם מאיצה או בולמת מוות תאי במצבים פתולוגיים שונים ובמיוחד בתהליך הסרטני.
פרופ' קמחי העמידה תלמידים רבים, ופועלת ללא לאות לטיפוח נשים במדע ולהקניית שוויון הזדמנויות למדעניות בשלבים שונים לאורך הקריירה האקדמית שלהן. פרופ' קמחי עמדה בראש ועדות מוסדיות ולאומיות בנושא זה. היא מהווה מודל לנשות סגל בכיר במוסדות המחקר בארץ.
ועל כן מצאה הוועדה את הפרופ' עדי קמחי ראויה לפרס ישראל לשנת תשע"ט בתחום מדעי החיים.
קורות חיים
עדי קמחי היא חוקרת בעלת שם עולמי במדעי החיים, מחלוצי פענוח מנגנון המוות התאי המתוכנת ביונקים. קמחי פיתחה גישות חלוציות לגילוי גנים חדשים בעלי תפקידי מפתח במנגנון ולפענוח מסלול מורכב זה בתאים אנושיים, אשר משפיע ישירות על תהליך ההתפתחות הנורמלית מחד והסרטנית מאידך. בעבודתה הרימה תרומה סגולית למדע ולרפואה. נוסף לכך, לפרופ' קמחי תרומה ארוכת שנים לטיפוח מדענים צעירים ונשים במדע.
פרופ' עדי קמחי נשואה לאברהם, אם לנמרוד ויריב וסבתא לשגב, תומר, נויה, גל ובן.
לימודים
1965–1969 מסלול ישיר לתואר שני במיקרוביולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1971–1977 תואר דוקטור בביולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
1978–1981 בתר־דוקטורט, מכון ויצמן למדע
תפקידים אקדמיים בארץ
1982–1987 חוקרת בכירה, מכון ויצמן למדע
1988– פרופ' חבר (קביעות), מכון ויצמן למדע; מ־1997 פרופ' מלא
1997–2002 חברה במועצה להשכלה גבוהה בישראל
2001–2006 ראש המחלקה לגנטיקה מולקולרית, מכון ויצמן למדע
2007–2010 יועצת נשיא מכון ויצמן לקידום נשים במדע
2011–2013 יושבת ראש מועצת הפרופסורים במכון ויצמן למדע
2013–2018 חברה בוועדת רוטשילד למלגות בתר־דוקטורנטים
תפקידים אקדמיים בחו"ל
2002–2006 חברה במועת המנהלים של ISICR
2009 חברה בוועדה המדעית המייעצת באוניברסיטת אדינבורג, בריטניה
2013 חברה בוועדה המדעית המייעצת, DKFZ, היידלברג
2014–2017 חברה בוועדה לבחינת מענקים של מועצת המחקר האירופית (ERC)
2017 יושבת ראש ועדה בשיתוף האקדמיה הלאומית למדעים והאקדמיה של ניו יורק
הוקרות ופרסים נבחרים
1999 פרס לנדאו
1999 פרס מילשטיין על הישגים בחקר אינטרפרון וציטוקינים
2000 נבחרה לארגון EMBO
2002 פרס ע"ש ז'קלין סרוסי בחקר הסרטן
2006 פרס לומברזו בחקר הסרטן
2007 פרס המייסדים של חברת טבע
2008 נבחרה לאקדמיה Europaea
2011 חברה באקדמיה האירופית לחקר הסרטן
2012 פרס א.מ.ת. בפיזיולוגיה
2013 פרס ECDO להישגים בתחום מוות תאי
2015 נבחרה לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
מפעל חיים
עדי קמחי נולדה בתל אביב בשנת 1947 לאימה ריימונד לבית מלאך ולאביה חיים שלם, תעשיין. בילדותה למדה בבית הספר היסודי תל נורדוי ובתיכון נשלחה לתיכון אליאנס (עירונית י') ברמת אביב. מגיל שלוש ועד גיל חמש־עשרה למדה בלט אצל גרטרוד קראוס. "הופענו בכל מיני מקומות בארץ, וזה היה כרוך בהמון עבודה יומיומית בסטודיו", היא נזכרת. בבית הספר התיכון נתגלתה אהבתה הגדולה למדע: "ברגע שלמדנו ביולוגיה וכימיה הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות; לענות על שאלות חדשות שעוד לא נשאלו. החלטתי שאני הולכת למדע". כבר בנערותה היא נהגה לקרוא חומר רב בתחומי מדעי החיים. "איתגר אותי שכל כך מעט יודעים וכל כך הרבה אפשר לחקור", היא מסבירה. קמחי התעניינה בעיקר בתחום שנקרא אז ביוכימיה (כיום ביולוגיה מולקולרית) ושאפה להבין תהליכים ברמה המולקולרית.
בסוף לימודי התיכון נרשמה לעתודה האקדמית ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב במסלול ישיר לתואר שני. בשנת 1968 נישאה לאברהם קמחי, ובשנים הבאות נולדו להם שני ילדיהם נמרוד ויריב. בשנת 1969 התגייסה לצבא ושירתה כקצינה בחיל הרפואה.
בשנת 1971 שבה לאוניברסיטת תל אביב ללימודי הדוקטורט, בהנחיית פרופ' יוג'ין רוזנברג. פרופ' רוזנברג הגיע עם עמיתיו מארה"ב זמן קצר קודם לכן והם הטמיעו אסטרטגיות חדשות במחקר והקימו את המחלקה למיקרוביולוגיה, שאליה הצטרפה ללימוד הדוקטורט. בעבודת הדוקטור שלה התמקדה בחקר החיידקים. "בשיטות של אז כבר היה אפשר להיכנס לביולוגיה מולקולרית", היא מסבירה. "למדתי את הקשר בין שכפול של DNA לחלוקה של חיידקים". החיידק, מסבירה קמחי, הוא אורגניזם פשוט יחסית, ועל כן אפשר היה לברר באמצעותו שאלות פשוטות – יחסית לתאי בני אדם, תאים הומניים, שהם מערכת מורכבת הרבה יותר.
בשנת 1977 סיימה קמחי את עבודת הדוקטורט, ופנתה ללימודי בתר־דוקטורט במכון ויצמן. את הלימודים עשתה בשנים 1978–1981 אצל הפרופ' מישל רבל, לימים חתן פרס ישראל לרפואה. "שם עשיתי את המעבר מחיידקים לתאים הומניים", היא מסבירה. רבל עבד באותה עת על הציטוקין אינטרפֶרוֹן, שהוא חלבון שתאים מפרישים כדי לעצור הִתרבות ויראלית. "בשבילי זו הייתה דרך ללמוד איך עובדים עם תאים אנושיים ואיך לומדים את האותות שחלבונים חיצוניים מעבירים לתוך התא – במקרה זה כדי להיות חסין מווירוס".
ב־1982 הצטרפה לסגל המחקר של המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן, תחילה כחוקרת בכירה ואחר כך כפרופסורית, והקימה קבוצת מחקר שלאורך השנים מנתה עשרות תלמידי מחקר. השאיפה הייתה להבין את הבסיס המולקולרי של החלטות התא בין מוות לחיים. בתחילת הדרך השתמשה בכלים ידועים לחקר אינטראקציות בין חלבונים מופרשים (ציטוקינים) לבין גנים מסוימים בתוך התא (אונקוגנים).
"פריצת הדרך נעשתה מאוחר יותר, בשנות התשעים המוקדמות, שבהן הבנתי שחייבים להשתמש בכלים חדשים כדי ללמוד יותר לעומק את המנגנונים שדרכם תא מפסיק להתחלק ומת", מסבירה קמחי. בשנים אלו חיפשה קמחי אסטרטגיה חדשה של בידוד גנים שגורמים לתא למות. "הרגשנו שאין מספיק שיטות גנטיות לבודד גנים בתאי אדם".
עד אז היה ידוע על גנים מסוימים הגורמים למוות תאי; הידע נבע בעיקר מעבודה על מערכות פשוטות כגון תולעים או זבובים. אך הנחת היסוד של קמחי ושותפיה הייתה שבמהלך האבולוציה נוספו עוד גנים המשפיעים על מוות תאי, שאי אפשר ללמוד עליהם מֵחקר המערכות הפשוטות. מציאת הגנים הגורמים למוות תאי חשובה לפיתוח תרופות שחוסמות מוות, למשל במקרים של תאים נוירוניים שמתים במחלות ניווניות; מנגד, אפשר להיעזר בגנים הגורמים למוות כדי להרוג תאים סרטניים. "המטרה הייתה להבין את המורכבות של אותם גנים ששולחים את התא למות", מסבירה קמחי.
השיטה שפיתחה הייתה מעין "צֵיד גנים" שהתבסס על נטרול אקראי של RNA, בלי לחפש דווקא את הגנים שהיה ידוע עד אז על פעולתם. מתוך פעולה "בלתי משוחדת" שמופעלת על כל הגנים בתא, ובדיקת התוצאות שלה, אפשר היה לבודד את הגנים שאחראים להתהליכי המוות התאִי ואשר לא היו ידועים קודם לכן. יישומה של גישה זו הקדים בעשור גישות דומות המקובלות היום בעולם. בדרך זו גילתה פרופ' קמחי קבוצה חדשה לגמרי של חלבוני מוות אשר מכונה DAP (death associated proteins).
בשנים הבאות הבינו חוקרים כי גנים פועלים לא במסלולים לינאריים אלא ברשתות: כל חלבון "מדבר" עם חלבונים רבים אחרים והתנועה בין מסלולים נעה בצמתים רבים. "זה לא כל כך פשוט, שאם גילית גנים והבנת איך לנטרל אותם – ניצחת", היא מסבירה. בעקבות ההבנה הזאת הכירה פרופ' קמחי בכך שיש ללמוד כיצד מתפקדת גם רשת החלבונים המובילה להחלטה בין מוות לחיים. "בנינו מפה שכוללת את כל סוגי הגנים שמובילים למוות. החידוש היה לבנות את הכול ביחד ולטעון שיש דיבור בין כל המערכות – קראנו לה מפת הדרכים של מוות תאי". כאחד היישומים של תפיסה זו הבינה פרופ' קמחי כי כדאי לעקוב אחר המסלול הסרטני והשתלטותו על צומתי רשתות שכאלה, שכן הסרטן מתפתח תחת עקה (סטרס) ומוצא את דרכו להשפיע על הגנים, ומעקב אחריו עשוי לשרטט את מפת הדרכים דווקא לתהליך הריפוי. את חידושיה פרסמה פרופ' עדי קמחי בסדרה ארוכה של מאמרים, כמאה וחמישים במספר, ואלה זכו ללמעלה מעשרים אלף ציטוטים בספרות המחקר.
פרופ' קמחי הייתה פעילה במשך השנים גם בתחום החינוך והמנהל האקדמי. היא הדריכה 65 תלמידי מחקר, ובשנים 2001–2006 כיהנה בראש המחלקה לגנטיקה מולקולרית. בשנים 2011–2013 הייתה ראש מועצת הפרופסורים של מכון ויצמן למדע, ובשנים 2007–2010 הייתה יועצת נשיא המכון לקידום נשים. בתוכנית ייחודית לנשים שעמדה בראשה סטודנטיות מצטיינות תומרצו להמשיך ללימוד בתר־דוקטורט בחו"ל באמצעות מלגות מיוחדות, מתוך הבנה שנשים רבות אינן בוחרות בהמשך חיים אקדמיים אחרי קבלת הדוקטורט ממגוון סיבות משפחתיות. "השקעתי הרבה מזמני בנושא הזה. למשל נתתי הרצאות בתיכון, בזמן שבנות מחליטות לאיזו מגמה ללכת, רציתי להראות שזה אפשרי; כבר היום יש לנו עלייה משמעותית במספר הסטודנטיות שבוחרות להמשיך בקריירה אקדמית", היא מציינת בסיפוק.
"מצאתי את גאולתי בנגינה", נזכרת מיכל. בקיבוץ הציעו לה ללמוד נגינה, אך סירבו לבקשתה לנגן בפסנתר והסכימו שתנגן בכינור. תחילה התאכזבה, לבסוף מצאה בו נחמה. "הכינור היה לי הצלה", היא אומרת. בכיתה י"ב עזבה את הקיבוץ כדי לטפל באימה, שהייתה במצב קשה. כשהייתה בת שמונה־עשרה החליטה לבקש לדחות את גיוסה לצבא וללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב בהנהלת עדן פרטוש. באקדמיה עברה מנגינה בכינור לוויולה, ולפרנסתה ניגנה בהצגות המחזמר גברתי הנאווה שהפיק גיורא גודיק. "ניגנתי מאות פעמים בהצגה הזאת", מספרת בת־אדם.
בזמן שניגנה בתזמורת הבינה מיכל שמקומה דווקא על הבמה בקרב השחקנים, וכך, כעבור שנה באקדמיה למוזיקה, הלכה להיבחן בבית הספר לאומנויות הבמה בית צבי. "הודיעו לי שהתקבלתי יומיים לפני תחילת הלימודים", היא אומרת, "הייתי צריכה להחליט מיד. אבא שלי היה מבוהל מאוד וביקש ממני שלא לספר לאף אחד שאני לומדת משחק". כך במשך שנת הלימודים הראשונה בבית צבי לא סיפרה לאיש והמשיכה לנגן בתזמורת. מן הלימודים היא זוכרת במיוחד את פאני לוביץ', מראשוני שחקני הבימה. "היה פחד נורא לבוא לשיעורים שלה", היא נזכרת. "אבל לימים נעשיתי מאוד קרובה אליה. פאני נתנה לי את הבסיס להבין מה זה משחק – לא לשחק אלא להיות – וזה הפך לשפתי. השפה שבה אני משחקת ומביימת והשפה שאני מעבירה לסטודנטים שלי, שחקנים ובמאים".
אחרי הלימודים בבית צבי התקבלה לאחד התפקידים הראשיים בהצגה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, בבמוי היי קֵילוֹס. ההצגה הצליחה מאוד ומיכל התקבלה כתגלית חדשה על הבמה. אחר כך זכתה בתפקיד "סוניה" ב"הדוד וניה" של צ'כוב ואחר כך עוד רצף ארוך של תפקידים חשובים בתיאטרון. באחת ההצגות, "בית ברנרדה אלבה" של לורקה בחאן הירושלמי, צפה בה במאי הקולנוע משה מזרחי, שעבד באותה עת בצרפת והגיע לארץ כדי לצלם את הסרט "אני אוהב אותך רוזה". משה ביקש לפגוש אותה ולבחון אותה לתפקיד הראשי – רוזה.
"כל השנים האלה, מאז שישבתי מול המצלמה של אבא, וגם בתיאטרון, ידעתי שקולנוע מאוד מושך אותי. אפשר לעשות דברים קטנים והמצלמה תראה אותם. תמיד היו אומרים לי שאני משחקת על הבמה כמו בקולנוע". על ההבדל בין השניים היא מסבירה: "אין הבדל. פשוט בקולנוע משחקים בגודל החיים ובתיאטרון צריך להגדיל כדי להגיע לשורה האחרונה. אתה מגביר את הקול, מגדיל את התנועה, ואז גם הנשימה מתרחבת. אבל העיקר לא משתנה".
הסרט "אני אוהב אותך רוזה" זכה להצלחה גדולה, הגיע לפסטיבל קאן ואף נבחר לייצג את ישראל באוסקר. בהיותה בארה"ב בזמן הקרנות הסרט סביב פרסי האוסקר הוצע לה להישאר בארה"ב ולעבוד שם אך היא סירבה וביקשה לחזור לתיאטרון ולקולנוע בישראל. "אני מאוד קשורה לארץ, אני מפה, מהשמש הזאת, מהחיים האלה".
בשנים הבאות שיחקה מיכל בתיאטרון ובמקביל בכמה סרטים נוספים של משה מזרחי, אז כבר בן זוגה. לאחר מכן, בעקבות עבודתו, עבר מזרחי לעבוד שוב בצרפת וכעבור זמן מה הצטרפה אליו מיכל. בצרפת כתבה לראשונה תסריט משלה. התסריט – שהיה לימים הסרט "רגעים" – מספר את סיפור אהבתן של בחורה ישראלית ובחורה צרפתייה. את תפקיד הישראלית כתבה לעצמה, ובכוונתה היה לבקש ממזרחי לביים. "כשמשה קרא את התסריט הוא אמר לי: למה שלא תביימי בעצמך? ואני אמרתי לעצמי – באמת למה לא", היא נזכרת. הסרט זכה להצלחה כבירה והוקרן בפסטיבל קאן. את הידע והניסיון בבימוי הביאה עימה מעולם המשחק ומעולם המוזיקה. "הבנתי שבמאי קולנוע הוא כמו מנצח של תזמורת; הוא חולש על כל הפרטיטורה של הסרט".
בשנים הראשונות כבמאית היא הייתה אישה יחידה בעולם של במאים. "רוב אנשי הצוות היו גברים אבל לא עשיתי עניין מזה שאני אישה אלא פשוט באתי לעשות סרט", אומרת מיכל.
את המקורות הכספיים לסרטים החדשים קיבלה לעיתים ממשקיעים פרטיים ולעיתים מקרן הקולנוע הישראלי, אבל שום דבר לא היה מובן מאליו. גם כשעמדה בפני תקציבים דלים הצליחה להפיק את המרב מן הקיים. "כל השנים של הקושי נתנו לי ביטחון בדרך שלי; נעשיתי חברה של הקושי". במשך השנים הביקורות לא הקלו עימה, "לא נתתי לזה לעצור אותי", היא אומרת, "עשיתי את דרכי בדרכי".
במשך השנים ביימה מיכל בת־אדם שנים־עשר סרטי קולנוע ועוד סרט אחד לטלוויזיה, שלושה מתוכם על פי ספרים. בשמונה מן הסרטים מלווה אותה הצלם יואב קוֹש. "הוא איתי באש ובמים, לפעמים עם חמישה אנשי צוות בלבד. בכישרונו, במיומנותו וברוחב ליבו הוא הולך איתי יד ביד בכל מצב".
נוסף לכך מלווה אותה גם בנה, דניאל מזרחי, מוזיקאי, אשר כתב את המוזיקה לשישה מסרטיה. "העבודה המשותפת שלנו מאוד מיוחדת לשנינו – בגלל הקרבה ולמרות הקרבה; אני שבויה במוזיקה שלו, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהיצירה". מלווה נוסף הוא השחקן יגאל שדה ששיחק בחלק גדול מסרטיה ומעורב ביצירתה.
החל מ־1994 היא מלמדת תלמידי בימוי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אני מקווה שמלבד אהבה אני גם מצליחה לתת להם משהו מהניסיון שלי שיעזור להם בהמשך דרכם", היא אומרת. אבל לא רק התלמידים נשכרים מהמפגש עם מיכל: "זה נותן לי השראה", היא מסכמת, "לראות את החיוניות והתשוקה של התלמידים הצעירים, זה נותן לי המון".
פרסומים נבחרים
-
- Deiss, L. & Kimchi, A. (1991). “A genetic tool used to identify thioredoxin as a mediator of a growth inhibitory signal”. Science 252: 117-120.
- Deiss, L., Feinstein, E., Berissi, H., Cohen O. & Kimchi, A. (1995). “Identification of a novel serine/threonine kinase and of a novel 15kDa protein as potential mediators of the interferon-induced cell death”. Genes & Dev. 9: 15-30.
- Cohen, O., Feinstein, E. & Kimchi, A. (1997). “DAP-kinase is a Ca2+/ calmodulin-dependent, cytoskeletal associated protein kinase, with cell death-inducing functions that depend on its catalytic activity”. EMBO J. 16: 998-1008.
- Raveh, T., Droguett, G., Horwitz, M., DePinho, R.A. & Kimchi, A. (2001). “DAP-kinase activates a p19ARF/p53-mediated apoptotic checkpoint to suppress oncogenic transformation”. Nature Cell. Biol. 3: 1-7.
- Henis-Korenblit, S., Shani, G., Sines T., Marash, L., Shohat, G. & Kimchi, A. (2002). “The caspase cleaved DAP5 protein supports internal ribosome entry site -mediated translation of death proteins”. Proc Natl Acad Sci USA 99: 5400-5405.
- Gozuacik, D. & Kimchi, A. (2004). “Autophagy as a cell death and tumor suppressor mechanism”. Oncogene, 23: 2891-906.
- Bialik, S. & Kimchi, A. (2006) “The death associated protein kinases: structure, function and beyond”. Annu Rev. Biochem. 75: 189-210
- Reef, S., Zalckvar,, E., Shifman, O., Bialik, S., Sabanay, I., Oren,, M. & Kimchi , A. (2006) “A short mitochondrial form of p19ARF induces autophagy and caspase-independent cell death”. Mol. Cell 22: 463-475.
- Marash, L., Liberman, N., Henis-Korenblit,S., Sivan,G., Reem, E. Stein, O. & Kimchi, A. (2008). “DAP5 promotes cap-independent translation of Bcl-2 and CDK1 to facilitate cell survival during mitosis”. Mol. Cell 30 (4):447-459
- Bialik, S., Zalckvar, E., Ber, Y., Rubinstein, AD. & Kimchi, A. (2010). “System Biology Analysis of Programmed Cell Death”. Trends Biochem. Sci. 35 (10): 556-564.
- Koren, I., Reem, E. & Kimchi, A. (2010). “DAP1, a novel substrate of mTOR, negatively regulates autophagy”. Curr. Biol. 20(12): 1093-1098
- Rubinstein, AD., Eisenstein, M., Ber, Y., Bialik, S. & Kimchi, A. (2011). “The Autophagy Protein Atg12 Associates with Anti-Apoptotic Bcl-2 Family Members to Promote Mitochondrial Apoptosis”. Mol. Cell 44: 698-709.
- Rubinstein, A.D. & Kimchi, A. (2012). “Life in the balance: a mechanistic view of the crosstalk between autophagy and apoptosis”. J. Cell Sci. 125 (22):5259-68.
- Gilad, Y., Shiloh R., Ber Y., Bialik S., & Kimchi, A. (2014). “Discovering protein-protein interactions within the programmed cell death network using a protein-fragment complementation screen”. Cell Rep. 8: 909-21.
- Yoffe, Y., David, M., Kalaora, R., Povodvsky, L., Friedlander, G., Feldmesser, E., Ainbinder, E., Saada, A., Bialik. S. & Kimchi, A. (2016). “Cap-independent translation by DAP5 controls human embryonic stem cell fate decisions”. Genes & Development 30 (17):1991-2004.
- Shiloh, R., Gilad,Y., Ber, Y., Eisenstein, M., Aweida, D., Bialik, S., Cohen, S. & Kimchi, A. (2018). “Non-canonical activation of DAPK2 by AMPK constitutes a new pathway linking metabolic stress to autophagy”. Nat. Commun. 9 (1): 1759.
- Deiss, L. & Kimchi, A. (1991). “A genetic tool used to identify thioredoxin as a mediator of a growth inhibitory signal”. Science 252: 117-120.